ע"א 7726/02 איאד חסיין נ. מדינת ישראל

1.ביום 7.12.00 נהג העורר במשאית, שעליה מערבל בטון. יחד עם העורר נמצא במשאית נער כבן חמש עשרה שנים. העורר הגיע לרחוב צר בירושלים, במטרה לפרוק את הבטון אל משאבה שנמצאה במקום. לצורך זה הוא החל בנסיעה לאחור, כאשר הנער מכוון אותו. העורר לא שמר על קשר עין רצוף עם הנער ובשלב מסוים, במהלך הנסיעה לאחור, הוא דרס את הנער למוות. העורר לא החזיק בפוליסת ביטוח לעניין השימוש במשאית. עובדות אלה נטענו בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 13.8.02. העבירות שנימנו בכתב האישום היו: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1997-, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- ונהיגה אחורנית בלא נקיטת אמצעים דרושים, לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-. משהוגש כתב האישום עתרה המשיבה לפסילת רשיון הנהיגה של העורר עד לתום משפטו וכן לשחרורו בתנאים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן-עמי) קבע, כי העורר פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה עד תום ההליכים נגדו. עוד ציווה בית המשפט, כי העורר ישוחרר בערובה, בתנאי שימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 5,000 ש"ח, וכן נאסרה יציאתו של העורר מן הארץ והוא נצטווה להפקיד את דרכונו. הערר מכוון נגד פסילת הרשיון עד לסיום המשפט.

2.לאחר שעיין בחומר הראיות מצא בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום התלוי נגד העורר. על-פי גישתו של בית המשפט, קיימת מסוכנות מצד העורר לעניין היותו נהג, שכן יש לו עבר מכביד, אשר נלמד מכך שלחובתו רשומות 64 הרשעות בעבירות תעבורה. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נאמר במפורש, כי הפסילה תעמוד בתוקף גם אם יחלפו שישה חודשים ויותר מיום ההחלטה ועד למתן פסק הדין במשפטו של העורר.

3.העורר חולק על קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו לעניין העבירה העיקרית בה הוא מואשם, היא העבירה של הריגה. עוד טוען הוא, כי בעת המקרה החזיק תעודת ביטוח פלסטינאית. בנוסף לכך נטען, כי חלף זמן רב מעת שאירע המקרה המתואר בכתב האישום ועד להגשתו של כתב האישום. בהקשר זה יצוין, כי קצין משטרה פסל את העורר מלהחזיק רשיון נהיגה שלושה ימים לאחר המקרה וכי אותה פסילה פקעה בתום תשעים ימים, היינו ביום 10.3.01. בנוסף לכך גורס העורר, כי יש להתחשב בעובדה שהינו נהג מקצועי וכי פרנסת משפחתו, הכוללת אישה וארבעה ילדים, הינה עליו.

4.לבית המשפט נתונה הסמכות לפסול בעל רשיון נהיגה מלהחזיק בו עד לתום משפטו (סעיפים 46 ו47-(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה)). ברם, אם לא ניתן פסק דין במשפט תוך שישה חודשים מעת הפסילה "בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת" (סעיף 50(ב) לפקודה). אין העורר חולק על כך שאותה הוראה אחרת, המאפשרת פסילה מעבר לתקופה של שישה חודשים, יכולה להינתן כבר בהחלטת הפסילה המקורית (בג"ץ 658/84 הולנד נ' שופט בית משפט השלום לתעבורה , פ"ד ל"ט(2) 524). השאלה שבפנינו נוגעת, אם כן, להפעלת שיקול הדעת בדבר עצם הפסילה ואורך תקופתה של הפסילה.

5.הנתון הבולט לעין הוא פער הזמנים בין המקרה שהביא למותו של הנער לבין הגשתו של כתב האישום לבית משפט קמא. אכן, בעניין אחד נקבע, כי השיהוי בהגשתו של כתב האישום אינו צריך להכריע, כאשר נבחנת השאלה האם לצוות על פסילה מלהחזיק רשיון, שעה שמוגש כתב אישום (בש"פ 2653/99, 2778/99 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נראה לי, כי יש ליתן משקל לפער הזמנים, שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה. זאת ועוד, ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה שמשפטו של העורר יימשך למעלה משישה חודשים. אם כך הוא, משמעותה של ההחלטה היא, שאיננו יודעים ואיננו יכולים לדעת כמה זמן תימשך הפסילה, בטרם יינתן פסק דין בעניינו של העורר. ניתן היה לטעון, כי במצב דברים זה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שהרי משתחלוף התקופה של שישה חודשים יוכל העורר לעתור לעיון חוזר בהחלטת הפסילה (סעיף 49 לפקודה וכן בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 812). אף-על-פי-כן נראה לי, כי בנסיבות המקרה הנוכחי יש להתערב בהחלטה בעניין הפסילה. רואה אני לנכון לעשות כן, בעיקר בשל התקופה הארוכה יחסית שחלפה מעת המקרה ועד להגשתו של כתב האישום ומשום שניתן להניח, כאמור, כי המשפט לא יסתיים תוך תקופה של שישה חודשים. יוער, כי אם טעות בידי, והמשפט יסתיים תוך תקופה קצרה יותר בהרשעתו של העורר, או אז ניתן יהיה כמובן לפסול אותו מלהחזיק ברשיון.

6.לפיכך, הערר מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הפסילה - מתבטלת.