ע"א 7733/21איי.בי.סי.הנדסה, ייצוא, ייבוא ושיווק (1995) בע"מ נ. שמואל וי

1.

בין המשיב 1 למשיבה 2 נתגלעה מחלוקת בשאלה האם ניתן להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן, בהתאמה: תקנות סדר הדין האזרחי ו- ערעור מכוח תקנה 137(ב) ), היינו ערעור המוגש על-ידי משיב לערעור, אף כנגד מי שלא הגיש ערעור על פסק הדין.

2.

ואלה בקצרה העובדות הצריכות לעניין: המערערים 3-1 הגישו ביום 11.11.2021 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.8.2021. ביום 4.1.2021 הגיש המשיב 2 ערעור מכוח תקנה 137(ב), וכיוון אותו הן נגד המערערים והן נגד המשיבה 2. לטענת המשיבה 2, משהיא לא הגישה ערעור על פסק הדין, הרי שהמשיב 2 לא רשאי היה לצרפה כמשיבה לערעור שהגיש ועל כן יש למחוק אותה כמשיבה מהערעור שהוגש על-ידי המשיב 2.

3.

הצדדים הרחיבו טענותיהם במחלוקת המשפטית שנתגלעה ביניהם ואולם מחלוקת זו הוכרעה לא מכבר בהחלטתו המקיפה של כב' הרשם ר' גולדשטיין בע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (3.2.2022) (להלן: עניין מצליח ), בגדרה נקבע כדלקמן:

"[...] מבחינת הפרשנות הלשונית של תקנה 137(ב), נראה כי אין מדובר עוד בערעור שכנגד , המופנה מבחינה דיונית אך ורק כנגד בעל הדין שהגיש את הערעור העיקרי ואשר מקיים זיקה עניינית אליו, אלא בערעור רגיל ועצמאי, לכל דבר ועניין, אשר ניתן להפנותו כלפי כל בעל-דין ואשר ניתן להעלות במסגרתו גם טענות שאינן מקיימות זיקה עניינית לערעור העיקרי. גם מבחינת תכלית הוראת תקנה 137(ב), נראה כי כוונת מתקין התקנות, כפי המשתקף היטב בדברי ההסבר המצוטטים לעיל, הייתה לנטרל ולמנוע עוד יותר את 'דילמת האסיר', ובתוך כך לשנות ממצב הדברים הדיוני שעוגן בתקנות סדר הדין הקודמות" (שם, בפיסקה 9) [ההדגשות במקור – ש' ע'].

יצוין עוד כי בעניין מצליח נקבע שמשיב שהוגש נגדו ערעור מכוח תקנה 137(ב) אינו זכאי להגיש גם הוא ערעור מכוח 137(ב) לתקנות, היינו ערעור ב"שרשור", אם חלפו למעלה משישים ימים ממועד המצאת הערעור העיקרי או ממועד השלמת הליכי הערובה בו, לפי המאוחר. עם זאת, במקרים שבהם חזית המחלוקת נגד אותו משיב נפתחה לראשונה בערעור מכוח תקנה 137(ב) שהוגש נגדו, תישקל ברוחב לב מתן הארכת מועד להגשת ערעור נוסף מכוח תקנה 137(ב) מטעמו. עוד יצוין כי ערעור שהוגש על ההחלטה בעניין מצליח נדחה "מבלי להידרש לטענות העקרוניות אותן מעלה המערערת בערעורה" (ראו: ער"א 1845/22 מצליח - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' יעקב (16.3.2022)).

4.

דעתי כדעתו של הרשם גולדשטיין בעניין מצליח , אולם בשים לב לרוחב היריעה שפרשו הצדדים, ראיתי לחדד מספר דברים.

5.

אכן, כפי שטוענת המשיבה 2, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לא ניתן להגיש "ערעור שכנגד" מכוח תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין הישנות ), כלפי בעל דין שלא הגיש ערעור בעצמו (ראו: בש"א 902/20 מועצה אזורית מגילות ים המלח נ' המוסד לביטוח לאומי , פיסקה 14 (18.2.2020), וההפניות שם; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 411 (מהדורה שלישית, 2012)). אולם, ההסדר הדיוני שעוגן בתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות שונה – הן בלשונו והן בתכליתו – מן ההסדר הקבוע בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

6.

לשון תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – נזכיר כי כותרתו של הסימן בו מצויה תקנה 434 לתקנות הישנות היא "ערעור שכנגד" וכותרת תקנה 434 עצמה היא כי "ערעור שכנגד טעון הודעה". לעומת זאת, תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי נוקטת במונח "ערעור". כך, בעוד ניתן לפרש את המונח הנזכר בגדרי התקנות הישנות – "ערעור שכנגד" – ככולל הגבלות לעומת ערעור "רגיל", הרי שהמונח המצוי בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – "ערעור" – אינו כולל, על פני הדברים, כל הגבלה (ראו: עניין מצליח , בפיסקה 9). הבחנה זו מוזכרת גם בדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי שם צוין, בין השאר, כי "בתקנת משנה (ב) נקבע כי משיב בערעור רשאי להגיש ערעור עצמאי תוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור" וכי "משמעות השינוי היא שההליך 'ערעור שכנגד' בוטל" (שם, בעמ' 42) [הדגשות לא במקור – ש' ע']. אם כן, לפרשנות אותה מציעה המשיבה 2, לפיה ערעור מכוח תקנה 137(ב) כולל הגבלות באשר לצירוף משיבים, אין כל אחיזה בלשון התקנה (לדעה אחרת ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 475, ה"ש 234 (2021)).

7.

תכלית תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – ההבדל בין לשון תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ללשון תקנה 434 לתקנות הישנות מצביע אף על שוני מהותי בהסדרים הקבועים בהם. כך, בעוד שעל ערעור המוגש מכוח תקנה 434 לתקנות הישנות, חלה החובה לעסוק בעניין המקיים זיקה לעניין שבו עוסק הערעור העיקרי, דומה כי תקנה 137(ב) אינה כוללת מגבלה כזו (ראו בדברי ההסבר לתקנות, בעמ' 42). הבדל זה בין ההסדרים מטה אף הוא את הכף לעבר המסקנה שלפיה ניתן להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) נגד משיב שלא הגיש ערעור. זאת, משום שפתיחת חזית מחלוקת חדשה בין הצדדים עשויה להצדיק – הן משיקולי יעילות והן לצורך בירור המחלוקת בין הצדדים – צירופם של משיבים שלא הגישו ערעור על פסק הדין, במקרים שהחזית שנוספה בערעור מכוח תקנה 137(ב) תהיה רלוונטית גם להם. טלו דוגמה: הוגשה תביעה נזיקין על-ידי ניזוק, נגד מזיק 1 ומזיק 2 לפיצוי בסך של 200 ש"ח. התביעה התקבלה בחלקה ובית המשפט פסק כי כל אחד מן המזיקים יפצה את הניזוק בסכום של 50 ש"ח. מזיק 1 החליט להגיש ערעור על עצם החבות. לאחר הגשת הערעור, החליט הניזוק להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) ובו העלה טענות על גובה הנזק שנפסק לטובתו. ברי כי אף המזיק 2 הוא בעל דין דרוש בערעור זה, שהרי להגדלת שיעור הנזק עשויה להיות משמעות אף בנוגע למזיק 2, ולמעשה אי צירופו עשוי אף לגרור התדיינות נוספת ונפרדת בין המזיקים, ככל שהערעור יתקבל ובית המשפט יורה על הגדלת הנזק.

8.

המשיבה 4 טענה בהרחבה כי מתן אפשרות להגיש ערעור מכוח תקנה 137(ב) נגד מי שלא ערער על פסק הדין, עלולה לתמרץ בעלי דין להגיש ערעור "ראשי" על פסק הדין, בשל החשש כי יוגש נגדם ערעור מכוח תקנה 137(ב), מבלי שהם יוכלו לערער על פסק הדין. אולם, בעניין מצליח ניתן מענה לקושי זה בקביעה כי בית המשפט ייעתר ברוחב לב לבקשות להארכת מועד להגשת ערעור "בשרשרת" במקרה שבו ערעור מכוח תקנה 137(ב) פתח לראשונה חזית מול בעל דין.

9.

אם כן, הגעתי לכלל דעה כי אין להורות על מחיקתה של המשיבה 2 מן הערעור שהוגש על-ידי המשיב 1 מכוח תקנה 137(ב). הבקשה נדחית.

המשיבה 2 תישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 1,000 ש"ח.

ההחלטה תתויק גם בתיקי השופטים.