ע"א 7871/98 מדינת ישראל - מע"צ מחלקת עבודות ציבוריות נ. יואב לוינסון עו"

בפני בקשת המשיב 1 לקבוע כי ההחלטה נשוא ערעור זה הינה "החלטה אחרת", וכי הערעור עליה טעון קבלת רשות.

ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

המשיבה 2 התקשרה עם המערערת בהסכמים לביצוע עבודות, בגינן היתה זכאית לקבלת תמורה. לבקשת נושיה של המשיבה 2, הוטלו עיקולים על הכספים המגיעים למשיבה 2 מהמערערת. לאחר הטלת העיקולים קיבלה המערערת הודעה מבנק הפועלים כי כספים אלו שועבדו לטובתו באיגרת חוב.

בנק הפועלים הגיש תובענה לאכיפת שעבודים והמחאה על דרך השעבוד, על-פי אגרות חוב שיצרה לטובתו המשיבה 2.

בהחלטתו מיום 19.3.98, נעתר בית המשפט קמא לתובענה, ופסק כי הבנק זכאי לכספים המוחזקים בידי המערערת בהיות השעבוד מכוח אגרות החוב קודם לעיקולים.

במסגרת מימוש השעבוד מינה בית המשפט קמא את המשיב 1 ככונס נכסים מכוח אגרות החוב, והורה למערערת להעביר לידי המשיב 1 את הכספים המגיעים ממנה למשיבה 2.

המערערת העבירה למשיב 1 את הכספים שהגיעו ממנה למשיבה 2 בערכם הנומינלי, כפי שהיו צריכים להשתלם למשיבה 2 בשנת 1996.

לאחר קבלת הכספים, הגיש המשיב 1 בקשה למתן הוראות לבית המשפט קמא, ובה ביקש לחייב את המערערת לשלם לו ריבית בגין עיכוב הכספים בידיה שלא כדין.

בהחלטתו מיום 12.11.98, נעתר בית המשפט קמא לבקשה וחייב את המערערת להעביר לידי המשיב 1 את סכום הריבית.

על החלטה זו הגישה המערערת את הערעור נשוא בקשה זו.

בבקשה שבפני, טוען המשיב 1, כי ההחלטה נשוא הערעור היא "החלטה אחרת", ולפיכך הערעור עליה טעון קבלת רשות.

לטענתו, בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט המחוזי הסתיים עם מתן פסק הדין מיום 19.3.98, ואשר מכוחו חויבה המערערת להעביר לידיו את הכספים, ואילו ההחלטה נשוא הערעור היא החלטה שניתנה לאחר פסק דין, והיא נוגעת אך ורק לשאלת מילויו של פסק הדין שניתן. נושא ההחלטה הוא טפל לנושא המחלוקת גופה, שעניינה זכאותו של הבנק לכספים שהחזיקה המערערת, ועל כן מדובר בהחלטה בדבר מתן הוראות למילוי פסק הדין שניתן.

מנגד טוענת המערערת, כי בבקשתו של המשיב 1 למתן הוראות בעניין תשלום הריבית נפתחה לראשונה חזית חדשה של מחלוקת בין המשיב 1 לבין המערערת, שעניינה חיוב המערערת בתשלום פיצוי בגין עיכוב של הכספים. אין המדובר בהחלטה שעניינה חיוב המערערת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית, כי אם בפסיקת פיצוי בגין אחריותה של המערערת לעיכוב הכספים.

עוד טוענת המערערת, כי בתובענה הראשונה שהוגשה על ידי בנק הפועלים היא היתה רק צד פורמלי, ולא היה לה כל עניין בקביעתו של בית המשפט אם למסור את הכספים לבנק או למעקלים.

לפיכך, לטענתה, ההחלטה נשוא הערעור מהווה הכרעה ראשונה בסכסוך בין המשיב 1 לבין המערערת, ועל כן היא בגדר פסק דין.

לחילופין, טוענת המערערת, כי להחלטה נשוא הערעור יש נגיעה לחיוב גופו, ואין היא מתייחסת רק לביצועו, שכן החלטה זו מטילה על המערערת חיוב כספי בשיעור של אלפי מאות שקלים, ולכן הערעור עליה הוא בזכות. יתר על כן, לטענתה המדובר בהחלטה בעלת משמעות תקדימית, שלא נפסקה בה הלכה עד כה, ועל כן אין ספק כי היא מהותית.

לחילופי חילופין, מבקשת המערערת ליתן לה רשות ערעור לאור העובדה שהודעת הערעור כללה בקשה חלופית למתן רשות ערעור, והוגשה במסגרת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

השאלה הניצבת בפני היא האם יש לראות בהחלטה נשוא הערעור פסק דין אשר פתח חזית חדשה ונפרדת בין המערערת לבין המשיב 1, או שמא המדובר בהחלטה אשר ניתנה לאחר פסק דין קודם באותו עניין, ועניינה מתן הוראות לביצועו.

סבורה אני כי הדין בעניין זה עם המערערת.

"העובדה שכבר יצא פסק דין אחד הפוסק בתובענה אינה מחייבת את המסקנה, שההחלטה הבאה אחריו לא תהא פסק דין, שכן יש ושני פסקי דין ניתנים באותו משפט, אפילו בין אותם בעלי דין. מבחינה עקרונית אין, איפוא, כל מניעה לראות גם החלטה זו כפסק דין ולאפשר לבעל דין לערער עליה בלא שיבקש רשות לכך" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמוד 766).

במקרה דנן, פסק דינו הראשון של בית המשפט קמא ניתן במסגרת תובענה לאכיפת שעבוד, שהגיש בנק הפועלים נגד המערערת והמשיבה 2. בפסק דין זה נדרש בית המשפט קמא להכריע בשאלת תוקף המחאת הזכות והשעבוד שיצרה המשיבה 2 לטובת בנק הפועלים, ובשאלת עדיפותו של שעבוד זה על פני עיקולים שהוטלו על כספי המשיבה 2 בהם החזיקה המערערת.

כאמור, בית המשפט קמא קבע כי מעמדה הקנייני של הזכות העומדת לבנק בכספי המשיבה 2, מעניק לה עדיפות על פני עיקולים שהוטלו על הכספים לאחר שכלולה, ולפיכך הורה למערערת להעביר את כספי המשיבה 2 לידי הבנק.

לעומת זאת, בבקשה אותה הגיש המשיב 1 נגד המערערת לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל, ביקש הוא לחייב את המערערת בתשלום ריבית כפיצוי בגין "עיכוב הכספים בידה שלא כדין". בעקבות בקשה זו נפתחה לראשונה חזית חדשה של מחלוקת בין המשיב 1 לבין המערערת.

בהחלטה נשוא הערעור, נעתר בית המשפט קמא לבקשה וקבע כי המערערת אחראית לנזקי הבנק בשל עיכוב הכספים בידה מכוח עוולת הרשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בית המשפט קמא אף ציין בפסק דינו כי מדובר בסוגיה ייחודית, אשר טרם נפסקה בה הלכה.

מן האמור לעיל עולה, כי בהחלטה נשוא הערעור נדרש בית המשפט קמא להכריע בשאלת אחריותה של המערערת בגין עיכוב הכספים בידה. שאלה זו לא עמדה לדיון במסגרת ההליך הראשון שהתנהל בין בעלי הדין, אלא הועלתה לראשונה בהליך החדש.

כמו כן, חיובה של המערערת בהליך השני מבוסס על עילה שונה מזו שנידונה בהליך הראשון.

כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט קמא, אין המדובר בהחלטה שעניינה קביעה בדבר אופן שערוך הכספים, כי אם בחיוב חדש המוטל על המערערת מכוח עילות נזיקיות ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

לפיכך, סבורה אני כי אין המדובר בהליך שעניינו מתן הוראות לביצוע פסק הדין שניתן בהליך קודם שהתקיים בין הצדדים, כפי שטוען המשיב, כי אם בהליך בו נדרש בית המשפט להכריע בזכויות מהותיות של בעלי הדין, אשר לא הוכרעו בהליך הקודם.

יצויין, כי העובדה שהמשיב 1 הכתיר את בקשתו בכותרת "בקשה למתן הוראות", אין בה כדי לשנות, שכן המבחן הקובע לצורך סיווג ההחלטה הוא תוכן ההליך ולא כותרתו (ע"א 271/81, מ. גרינהאוז נגד

צ.גרינהאוז , פד"י לו(3) 197, 202; 2714/95, רע"א 5581/94, ימין שחר נגד סמי דוגה ואח' - לא פורסם; ח' בן נון, הערעור האזרחי

(תשנ"ז1987-) עמ' 84).

לאור האמור, מסקנתי היא כי ההחלטה נשוא הערעור אינה בבחינת "החלטה אחרת" הנוגעת לביצוע פסק הדין שניתן, כי אם פסק דין נוסף בין בעלי הדין, אשר למערערת זכות ערעור עליו, ולפיכך הערעור הוגש כדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המשיב 1 ישלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך כולל של 1,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד יום התשלום בפועל.