ע"א 7800/10 עו"ד רונן מטרי נ. אלקון אליעזר

לפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף בטענה כי לא עומדת למערער זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי.

1.

הרקע להליך שבכותרת נעוץ בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת קרת-מאיר) משנת 2006, במסגרתו הורה בית-המשפט המחוזי על אכיפת משכנתא שהיתה רשומה לטובת המשיב 3 (להלן: הבנק ), במקרקעין שהיו בבעלות המשיבים 1-2 (להלן: המשיבים ). יוער כי המשכנתא נרשמה לטובת הבנק במסגרת ערבות שנתנו המשיבים כבעלי מניות בחברה, בגין הלוואות ואשראי שהעמיד הבנק לטובת החברה. בפסק-הדין משנת 2006 נקבע כי קמה לבנק עילה לאכיפה לפי תנאי שטר המשכנתא, וזאת נוכח חוב של החברה שלא נפרע על-ידי המשיבים לאחר דרישת הבנק. לשם אכיפת שטר המשכנתא מונה המערער ככונס נכסים על זכויות המשיבים במקרקעין. אין חולק בין הצדדים כי החלטת בית-המשפט המחוזי הנ"ל בדבר אכיפת המשכנתא, היווותה "פסק-דין" לפי דיני הערעור הרגילים.

ביום 15.6.2006, עוד קודם לאישור מכר המקרקעין על-ידי בית-המשפט המחוזי, הגיש המערער בתפקידו ככונס נכסים, בקשה "להורות למשיבים להמציא מסמכים בנוגע להפסדי המיסים". המשיבים התנגדו לבקשה בטענה כי הפסדי המס לא שועבדו לבנק במסגרת המשכנתא על המקרקעין. בדיון שהתקיים בפני בית-המשפט המחוזי ביום 26.9.2006 הסכימו הצדדים כי המשיבים יעבירו למערער מסמכים שונים; כי כל זכויות הצדדים בעניין יישמרו; וכי "במידת הצורך יחודש הדיון בשאלות הנוספות המצויות בבקשה ובתגובה...".

משהליכי המכירה הושלמו והמערער קיבל לידיו שומות מס שבח בגין המכירה, הגיש המערער ביום 3.5.2007 לבית-המשפט המחוזי בקשה לחידוש ההליכים, במסגרתה עתר לכך שבית-המשפט יורה למשיבים לחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך קיזוז הפסדי המס אל מול השבח שנוצר ממימוש המקרקעין, וכן ליתן צו המונע מהמשיבים לעשות שימוש בהפסדי המיסים כנגד חובות אחרים שלהם לרשויות המס. המשיבים התנגדו לבקשה בטענה כי ההפסדים שנבעו ממימוש המקרקעין אינם חלק מהנכסים ששועבדו בשעתו לטובת הבנק.

2.

ביום 9.8.2010 ניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי

(כב' השופטת קרת-מאיר) בבקשה לחידוש ההליכים – היא ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת . בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי כי ההפסד בגין מכירת המקרקעין הינו נכס נפרד השייך למשיבים ואינו חלק מהנכסים ששועבדו במסגרת שטר המשכנתא לטובת הבנק; וכי המשיבים לא התחייבו לאפשר למערער לעשות שימוש בהפסד האמור. כנגד החלטה זו הגיש המערער את הערעור שבכותרת.

3.

בבקשתם למחיקת הערעור על הסף טוענים המשיבים כי החלטתו הנדונה של בית-המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות ולא בזכות, וכי ההליך שבכותרת הוגש בחלוף המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. מטעמים אלה, כך נטען, יש לסלק את הערעור על הסף. מנגד, טענת המערער היא כי מדובר בפסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות ולפיכך יש לאפשר להליך שבכותרת להימשך כסדרו.

4.

בשאלת סיווגו של ההליך שבכותרת קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, מינויו של המערער ככונס נכסים נעשה לצורך ביצוע פסק-הדין משנת 2006 בעניין אכיפת שטר המשכנתא. כאמור, פנייתו המקורית של המערער לבית-המשפט המחוזי היתה בבקשה להורות למשיבים להמציא לו מסמכים. לאחר מכן, ביקש המערער לחדש את ההליכים בעניין זה ולחייב את המשיבים לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך קיזוז הפסדי המס אל מול השבח שנוצר ממימוש המקרקעין. על-פני הדברים, פנייתו של המערער לבית-המשפט המחוזי נעשתה במסגרת הדיונית של בקשה הדומה במהותה לבקשה למתן הוראות. המסגרת הדיונית האמורה תומכת לכאורה בטענה כי מדובר במחלוקת שהתעוררה כחלק מביצוע פסק-הדין משנת 2006. אם אמנם כך הוא הדבר, ניתן לטעון כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת טפלה לפסק-הדין משנת 2006, ולפיכך היא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה, "...אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' [אשר ניתנה לאחר פסק-הדין ונוגעת לביצועו - ד.כ.ל]...תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופייה הטפל לפסק-הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993);

עוד ראו והשוו: בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299, 305, 307 (1995)).

5.

על-אף הטיעונים ה אמורים, באתי למסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניי, הכף נוטה למסקנה לפיה דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 9.8.2010 היא באמצעות ערעור בזכות. על-אף שההליך בבית-המשפט המחוזי נפתח באמצעות בקשה הדומה באופייה לבקשה למתן הוראות, הרי מבחינה מהותית נפתחה בין בעלי-הדין חזית חדשה של מחלוקת לעניין היקף השעבוד לפי שטר המשכנתא (האם השעבוד חל על ההפסד בגין מכירת המקרקעין, אם לאו). שאלה זו עמדה על רגליה שלה וההכרעה בה היתה כרוכה בהפעלת שיקול-דעת שיפוטי שאינו בגדר יישום טכני גרידא של פסק-הדין שקדם לכך. השאלה האמורה לא נדונה כלל במסגרת פסק-הדין משנת 2006 שכן היא התעוררה בעיקרה לאחר קבלת שומות מס השבח בגין מכירת המקרקעין. בית-המשפט המחוזי ראה להכריע בשאלה זו לאחר שהוגשו בעניינה תגובות הצדדים, התקיים לפניו דיון בעל-פה והוגשו השלמות טיעונים בכתב. בנסיבות העניין, ובהתחשב ביתר הטעמים עליהם עמדתי, ניהול הדיון באופן האמור תומך במסקנה כי מדובר במחלוקת בסוגיה מהותית שחרגה מגדר ביצוע גרידא של פסק-הדין שקדם לה.

יצוין כי מהחלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת עולה כי אחת מטענות המשיבים לפניו היתה כי עניינו של ההליך אינו רק "חתימה על מסמכים", אלא חיוב המשיבים "לשלם כספים" (ראו: פיסקה 2 להחלטה הנ"ל). לכאורה, טענה זו עשויה להעיד כי גם המשיבים סברו בשעתו כי בקשת המערער חורגת מביצוע גרידא של פסק-הדין. בין כך ובין אחרת, עמדתי הינה כי בהתחשב בכך שהחלטת בית-המשפט המחוזי עוסקת במחלוקת מהותית בין הצדדים העומדת על רגליה שלה ואשר לא התעוררה – וממילא לא הוכרעה – במסגרת פסק-הדין משנת 2006, הרי ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת מהווה לפי טיבה "פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות. יוער כי העובדה שכבר ניתן פסק-דין בפרשה, אינה מחייבת את המסקנה כי ההחלטה הבאה אחריו אינה בבחינת פסק-דין (ראו בעניין זה: ע"א 7790/10 Mobileye N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ , פס' 5 (לא פורסם, 2.12.2010)). אף העובדה כי המערער הכתיר את בקשתו לבית-המשפט המחוזי כבקשה להמצאת מסמכים, וכן העובדה שהחלטת בית-המשפט המחוזי נושאת את הכותרת "החלטה", אין בהן כדי לשנות מהמסקנה אליה באתי, באשר המבחן הקובע לצורך סיווג החלטה הוא מהות ההליך ולא כותרתו (ראו והשוו: ע"א 7871/98 מדינת ישראל-מע"צ מחלקת עבודות ציבוריות נ' לוינסון (לא פורסם, 12.12.1999); לכך שהליך למתן הוראות עשוי במקרים מתאימים לשמש מסגרת דיונית לצורך הכרעה במחלוקת מהותית בין כונס הנכסים לאחרים, ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 609 (מהדורה עשירית, 2009)).

לכל אלה יש להוסיף כי אף אם אניח לצורך הדיון כי מדובר במקרה גבולי מבחינת סיווגו של ההליך לפי דיני הערעור הרגילים, הרי כבר הובעה הדעה בפסיקתו של בית-המשפט זה כי "...לגבי החלטות שניתנות לאחר פסק-דין סופי , מן הראוי לנקוט מדיניות ליבלית יחסית הן בסיווגן כהחלטות שיש לגביהן זכות ערעור, הן במתן רשות ערעור כשקיים צורך בכך. טעם הדבר: בניגוד להחלטות ביניים שלגביהן תמיד קיימת האפשרות לערער בזכות במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, הרי שלגבי החלטות הניתנות לאחר פסק-הדין הסופי, האפשרות הזו אינה בהכרח קיימת" (דברי

כב' המישנה-לנשיאה, השופט א' ריבלין, בבש"א 8021/06 קרול נ' כהן (לא פורסם, 24.6.2007; ההדגשה במקור – ד.כ.ל.).

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום לקבוע כי דין הערעור להימחק על הסף.

5.

בסיום הדברים יוער כי המשיבים הוסיפו וטענו בבקשתם כי יש מקום להורות על מחיקת הערעור שכן המערער לא צירף להודעת הערעור את ההחלטה נשוא הערעור. עיון בתיק בית-המשפט מעלה כי לכתב הערעור צורפה ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת. מכל מקום, המערער שב והגיש למען הזהירות את ההחלטה האמורה במסגרת תגובתו לבקשת המשיבים. בהתחשב בכך, אם וככל שהיה פגם, הרי הוא תוּקן באופן שאינו מצדיק את סילוק ההליך על הסף בגינו (ראו: תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

הבקשה למחיקת ההליך על הסף נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.