ע"א 7946/04 צבי ברקוביץ נ. עו"ד יאיר אשכולי - בתפקידו כמפרק החברה

1.

בקשה לעיכוב ביצוע החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) בתיק פש"ר 261/97 מיום 8.6.04 ובבש"א 13665/04 מיום 21.6.04, וזאת עד למתן החלטה בערעור.

2.

על-פי החלטתו של בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה למתן הוראות (פש"ר 261/97), המבקש 1 (להלן - המבקש), בעל שליטה בחברת ברק א.צ. תעשיות פלסטיקה ושיווק בע"מ שבפירוק (להלן - החברה), רוקן את החברה מנכסיה לטובת המבקשת 2 (להלן - ברק), "חברה אחות" של החברה בפירוק, המצויה בשליטתו הבלעדית של המבקש, ובכך פגע בנושיה של החברה. את סילוק הנכסים עשה המבקש בשתי דרכים: ראשית, החברה מכרה ציוד לברק ובתמורה קיבלה מברק המחאת זכות שהייתה לברק כלפי חברה שלישית, אף היא בשליטתו של המבקש, אשר התבררה כחברה הנמצאת בקשיים; שנית, בין החברה ובין ברק נכרתו הסכמי עמלות, כאשר מסלול התשלום היה כמעט תמיד חד צדדי - מהחברה בפירוק אל ברק. לאור זאת, חייב בית המשפט המחוזי את המבקש ואת ברק, ביחד ולחוד, לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, להשיב לחברה את מלוא הסכומים אשר ניטלו ממנה שלא כדין. בית המשפט המחוזי קבע, כי "מן הראוי לחייב את המשיב [המבקש, י.ע.] בערכו המלא של הציוד, כפי שהוא מופיע בספרי החברה ובדיווחיה לרשויות המס. כמו-כן, לאור המסקנות אליהן הגעתי בהחלטתי זו, מן הראוי לחייב את המשיב ואת ברק צ.ב, ביחד ולחוד, במלוא הסכומים אשר הועברו מן החברה אל ברק צ.ב במסגרת הסכמי העמלות. לכל הסכומים דנן יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד ביצוע המכירה או העברת העמלות, לפי העניין, ועד למועד התשלום בפועל".

3.

ביום 21.6.04 הגיש המשיב 1 (להלן - המפרק) "בקשה להבהרה/לתיקון טעות סופר" (בש"א 13665/04). המפרק ביקש מבית המשפט המחוזי להבהיר, כי בחיוב המבקש וברק להשיב לחברה את הציוד "בערכו המלא של הציוד, כפי שהוא מופיע בספרי החברה ובדיווחיה לרשויות המס", התכוון בית המשפט למחיר המקורי של הציוד, שערכו 615,420 ₪. עוד ביקש המפרק מבית המשפט להבהיר, כי בביטוי "חרף זאת חויבה [החברה, י.ע.] בעסקת העמלות לגרסותיהם [של המפרק ושל הכנ"ר, י.ע] לשלם לברק צ.ב. סכומים ניכרים" התכוון בית המשפט לומר "חרף זאת חויבה [החברה] בעסקת העמלות לגרסותיהם [של הכנ"ר ושל המפרק] לשלם או לוותר לברק צ.ב. על סכומים ניכרים"; זאת מן הטעם, שהמילה "לגרסותיהם" אמורה להתייחס הן לחיובה של החברה שבפירוק בעמלת הגבייה בסך 31,829 ₪, והן לביטול העמלות המגיעות לחברה שבפירוק. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת ההבהרה, בלא להיזקק לתגובת המבקש. בעקבות זאת, ביום 25.8.04, ניתנה בבית המשפט המחוזי פסיקתא, לפיה על המבקש ועל ברק (להלן - המבקשים) לשלם לחברה, ביחד ולחוד, את שווי הציוד בסך 615,420 ₪ נכון ליום 31.12.91, עמלה בסך 114,400 ₪ נכון ליום 31.12.93, עמלה בסך 146,030 ₪ נכון ליום 31.12.93 ועמלת גבייה בסך 31,829 ₪ נכון ליום 31.12.95. כמו כן חויבו המבקשים לשלם שכ"ט מפרק בסך 65,000 ₪, לא כולל מע"מ. בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוען של ההחלטות הנ"ל נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 28.9.04. יחד עם זאת, חויב מפרק החברה להחזיק את הכספים בידיו ולא לחלק מהם דיבידנדים עד להכרעה בערעור.

4.

בערעור לפני בית משפט זה טוענים המבקשים, בעיקר, את הטענות הבאות: ראשית, נטען כי לא היה מקום בנסיבות המקרה דנן לעשות שימוש בסעיף 374 לפקודת החברות, וזאת לאור ההלכה, לפיה הוראת סעיף זה יוצרת מסגרת דיונית בלבד, ואיננה יוצרת עילת תביעה סובסטנטיבית; שנית, טוענים המבקשים, כי על-פי הסכם העמלות ברק חויבה להזרים כספים לחברה שבפירוק, ולא להיפך, כפי שקבע בית המשפט קמא; שלישית, נטען כי החברה קיבלה תמורה עבור הציוד אותו היא מכרה לברק, הן בדמות המחאת זכויות לרווחיה של חברה שלישית, לגביה טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא הייתה מצויה בקשיים, והן בדמות תשלומי מזומן בסך של 269,339 ₪; רביעית, טוענים המבקשים, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ב"בקשה להבהרת/תיקון טעות סופר" נתנה בחוסר סמכות, זאת הן משום ש"הבהרת" החלטה יכולה להיעשות אך ורק לבקשת ראש ההוצאה לפועל, והן משום שהחלטתו של בית המשפט לא הייתה בבחינת "תיקון" טעות טכנית, אלא בבחינת שינוי מהותי מהחלטתו; חמישית ואחרונה, נטען כי סכום הפסיקתא הנכון בהתאם לפסק הדין אינו יכול לעלות על סך כל חובות החברה שפירוק.

5.

בבקשה לעיכוב ביצוע הניצבת לפני טוענים המבקשים, כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים. עוד הם טוענים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. על-פי טענה אחרונה זו, אכיפת החלטה, לאחר שיערוך והצמדה, משמעה חיוב המבקשים בתשלום של כ-3 מיליון ₪. תוצאה זו, על-פי הטענה, תגרום להתמוטטותה של ברק ולנזק בלתי הפיך למבקשים. עוד נטען, כי אם יזכו המבקשים בערעור, לא ניתן יהיה להשיב להם את הכספים שישולמו לקופת הפירוק, משום שכספים אלו יחולקו לנושיה של החברה.

6.

לטענת המפרק, סיכויי הערעור נמוכים. ראשית, נטען, כי בהחלט ייתכן שחיובם של המבקשים באחריות לנזקים אשר נגרמו בשל מעשיהם ומחדליהם יעלה על חיובה הנפרד של החברה כלפי נושיה. עוד נטען, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר היעדרה של תמורה עבור הציוד שהועבר מהחברה לברק הנן קביעות מבוססות. בנוסף טוען המפרק, כי הוכח בבית המשפט המחוזי שהסכמי העמלות כוללים הן עמלת גבייה, ששלמה החברה שבפירוק לברק, והן עמלות שצריכה הייתה ברק לשלם לחברה, אולם לא שולמו משהמבקש ביטל את הסכמי העמלות. על-פי המפרק, טעותו של בית המשפט המחוזי, אשר לא התייחס לעמלות מן הסוג השני, הנה טעות סופר, אשר תוקנה בהחלטה בבקשת ההבהרה. המפרק מוסיף וטוען, כי בית המשפט היה מוסמך לתקן את טעותו לבקשת המפרק, וזאת מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

אשר למאזן הנוחות טוען המפרק, כי זה נוטה לטובתו. לטענתו, אין בסיס לטענה, לפיה אם יזכו המבקשים בערעור לא ניתן יהיה להשיב להם את כספם, וזאת בעיקר מן הטעם שחלוקת כספי הגביה מקופת הפירוק תתבצע על-פי הנחיות בית המשפט לפירוק. עוד נטען, כי המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת לכך שמצבם הכלכלי יהיה קשה ובלתי הפיך באם לא יעוכב ביצוע ההחלטות נשוא הבקשה.

7.

כלל ידוע הוא, כי צד שזכה בדין זכאי לממש את פסק-הדין שניתן לטובתו, וכי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עד למתן החלטה בערעור הנה חריג לכלל האמור. מתקין התקנות קבע זאת במפורש בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". ואולם, תקנות 467 ו-468 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנות לבית המשפט שיקול דעת לעכב את ביצוע פסק הדין. הלכה היא, כי בבקשה לעיכוב ביצוע יבחן בית משפט שנים אלו: האחד, מה מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעורו, והשני, אם יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין. כמו-כן ישקול בית משפט את מאזן הנוחות, את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תדחה, את מהות הנזקים שיגרמו ואת האפשרות לתקנם (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499 (להלן - פסק הדין בעניין פלאטו שרון )).

8.

אשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע בעניין מסמרות, נראה שאלו אינם גבוהים. על-פניו, טענותיהם של המבקשים לעניין התמורה שקבלה או לא קבלה החברה עבור הציוד אותו היא מכרה לברק, הנן טענות עובדתיות, ו"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו הייתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 856). כמו-כן, נראה על פניו שאין ממש בטענתם של המבקשים, לפיה לא ייתכן שסך חיובם של המבקשים יעלה על סך חובות החברה לנושיה; זאת מן הטעם, שמדובר בחובות הנובעים מעילות נפרדות. בנוסף, לא נראה כי ההחלטה בבקשת ההבהרה מהווה שינוי מהותי של החלטה המקורית לעניין שווי הציוד. בית המשפט קיבל בהחלטתו המקורית את טענת המפרק, לפיה "ערכו השמאי של הציוד, בדו"חות שהגישה החברה עצמה זמן לא רב קודם לכן, עלה על 600,000 ₪" (עמ' 35-34 להחלטה), וההחלטה בבקשת ההבהרה, לפיה שווי הציוד עומד על 615,420 ₪ איננה משנה באופן מהותי מההחלטה המקורית.

9.

אשר למאזן הנוחות, נפסק לא אחת כי בדרך כלל לא יעוכב ביצועו של פסק-דין כספי, באשר אין הוא שולל אפשרות החזרת המצב לקדמותו. ואולם, במקרים מתאימים וחריגים, כאשר בנסיבות העניין צפוי להתעורר קושי ממשי בהשבת סכומים בהם חויב בעל דין בערכאה הראשונה, באם יזכה בערעור, הכירה הפסיקה בצורך לעכב את ביצועו של פסק-דין כספי (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל אהובה (לא פורסם)).

10.

בענייננו, המבקשים לא הניחו תשתית מספקת לכך שתשלום מיידי של החוב יגרום להתמוטטותם הכלכלית (ראה פסק הדין בעניין

פלאטו שרון ). מאידך, מקובל עליי, שאילו המפרק היה מחלק את הכספים בהם חויבו המבקשים בין נושי החברה, כי אז היה זה בלתי אפשרי, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל. אולם, בית המשפט המחוזי החליט, כי המפרק ישמור את הכספים שישולמו בידיו הנאמנות ולא יחלקם לנושי החברה עד להחלטה בערעור. בנסיבות אלה, אין חשש שהמבקשים לא יוכלו לגבות חזרה את כספם אם יזכו בערעור, ואין עילה לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב הביצוע.

הבקשה נדחית.