ע"א 803/00 זאב שטיינמץ נ. רונית שטיינמץ

1.

המבקש והמשיבה התגרשו בשנת 1993.

בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ג' גלעדי) נדרש להכריע בשאלות הנוגעות לרכוש המשותף של בני הזוג, לקבוע מהן הזכויות והחובות של המשיבה ברכוש הרשום על שם המבקש, וכן לקבוע את דרך איזון המשאבים.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המבקש לקבוע כי הזכויות ברכוש המשותף ינתנו למשיבה בעין, וחייב את המבקש לשלם למשיבה סך של 303,014 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה, מיום הגירושין ועד לתשלום בפועל. כמו כן חויב המבקש בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.

המבקש עתר לבית משפט קמא בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, עד להחלטה בערעור. בבקשתו טען כי המשיבה אינה מחזיקה בכל רכוש בשמה, ועל כן לא יוכל לגבות ממנה כספים, אם ישלם לה את החיוב הכספי על פי פסק הדין, ואם יזכה בסופו של משפט בערעורו.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין לעכב את ביצועו של פסק הדין, אולם בצד קביעתו זו פסק כי על המשיבה להמציא ערבות צד ג', להנחת דעתו של בית המשפט, לטובת המבקש, על כל סכום שישולם לה כל פי פסק הדין. עוד נפסק כי אם לא תומצא ערבות צד ג' לגבי סכומים שהמשיבה תקבל - ינתן

עיכוב ביצוע של יתרת הסכום הפסוק.

היום חוזר המבקש על טענותיו, שהעלה בפני בית המשפט קמא . הוא מוסיף וטוען כי אין בערבויות שקבע בית המשפט המחוזי כדי להניח את דעתו, שכן שורש הבעיה, אליבא דידו, אינו בהבטחת החזר הכספים אם יזכה המבקש בערעורו, אלא באי יכולתו שלו לשאת בחיוב הכספי, שאינו מוצדק לדעתו.

המשיבה מצידה סומכת ידיה בתגובתה על החלטת בית משפט קמא .

3.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להענות לבקשה.

הלכה פסוקה היא כי פסק דין יש לבצע עם נתינתו. במיוחד אמורים הדברים מקום בו מדובר בחיוב כספי גרידא, שאז "אין נטיה לעכב את ביצועו של פסק הדין, באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172, בעמ' 174).

משקבע בית המשפט המחוזי מנגנון המבטיח, כי אם יזכה המבקש בערעורו יוכל הוא להיפרע מן המשיבה, כל סכום שישלם לה על פי פסק הדין - אין עוד מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין.

אשר לטענתו של המבקש כי אין הוא יכול לעמוד בחיוב הכספי שהוטל עליו - אין בה כדי להועיל לו. אף אם נכונה טענתו זו של המבקש, הרי שאין מצבו הכספי יכול להוות צידוק לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן אם ידחה הערעור, ממילא יפוג תוקפו של הצו, ובית המשפט לא יעכב עוד ביצועו של פסק הדין רק כדי לדחות את הקץ (י' זוסמן

סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעריכת ש' לוין בעמ' 859).

לאור האמור, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.