ע"א 8084/08 אלון לוין נ. גד שילר ,עו"ד

1.

אגב דיון בבקשה לפטור מהפקדת ערבון, התעוררה השאלה בדבר הדרך הדיונית להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי, האם בדרך של ערעור בזכות או שמא בקשה לרשות ערעור. המ דובר

בהחלטה שנתן בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי פשיטת רגל של המשיבים 3 ו-4, שהינם אחיו ואביו של המבקש. בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשת המבקש, שאף הוא פושט רגל לשעבר, להיכלל ברשימת הנושים של המשיבים 3 ו-4 לצורך חלוקת דיוידנד. משיב 1 סבור כי בדחותו את בקשת המבקש להיכלל ברשימת הנושים הפעיל בית המשפט את סמכותו המיוחדת כבית משפט של פשיטת רגל ומכאן שהמ דובר

ב"צו בפשיטת רגל" שכל הנפגע על ידו רשאי לערעור עליו (בזכות). המבקש מסר בתגובה כי למען הזהירות הגיש בקשה לרשות ערעור ולא ערעור בזכות, משום שהוא מצוי במעמד של נושה ולא של פושט רגל. הוא הוסיף כי אם יימצא שהיה עליו להגיש ערעור, מתבקש בית המשפט לראות את ההליך כאילו היה ערעור בזכות.

2.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי היא בדרך של ערעור בזכות. לטעמי, יש לראות את ההחלטה נשוא ההליך כהחלטה בערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב. החלטה זו רואים כצו בפשיטת רגל בערכאה הראשונה שהערעור עליה בזכות (ראו, רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נא(3) 559). אוסיף, כי אף אם ההחלטה אינה בגדר "צו בפשיטת רגל" משום שהיא לא ניתנה במסגרת ערעור על החלטת נאמן מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי בדבר ההליך הערעורי המתאים. על החלטה שאינה "צו בפשיטת רגל" ניתן לערער בהתאם לדיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (ראו, ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (טרם פורסם, 13.7.2008). בהחלטה נשוא ההליך הכריע בית המשפט בזכויות המבקש לתשלומי דיוידנד מתוך קופת פשיטת הרגל של משיבים 3 ו-4. ההחלטה סיימה באופן סופי את ההליך בעניין נשיית המבקש מתוך קופה זו. לפיכך ראוי לסווגה כ"פסק דין" ולא כ"החלטה אחרת". ההליך הדיוני הנכון הוא איפוא ערעור בזכות.

3.

מכאן לבקשה לפטור מערבון. המבקש טוען לעניין זה כי בשנת 1998 הוכרז כפושט רגל, בעקבות ערבויות עליהן חתם לאביו ואחיו. כתוצאה מההכרזה נשללה ממנו האפשרות לעבוד בעסקי ביטוח והוא נאלץ לתור אחר תעסוקה אחרת. המבקש מוסיף כי קיבל צו הפטר בשנת 2007 ואולם משלח ידו נותר כשהיה והכנסותיו מסתכמות בסכומים זעירים של כ- 3,200 ₪ לחודש. לטענתו, אין לו כל נכסים בני מימוש או נכסים אחרים, ועקב היותו פושט רגל עד לאחרונה אין ברשותו כל חסכונות. אף אין לו אפשרות, כך נטען, ללוות כספים מקרובי משפחה או ממקור אחר. המשיבים מתנגדים לבקשה.

4.

בעל דין המבקש פטור מהפקדת ערבון, תוך חשיפת בעל הדין שכנגד לסיכון כי יתקשה בגביית הוצאותיו, נדרש לשכנע בכך שאין ביכולתו הכלכלית לשלם ערבון ובכך שסיכויי ההליך טובים. כדי לעמוד בדרישה הראשונה על מבקש הפטור לפרוש לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי. נטל זה גובר ביחס למי שלא שילם את ההוצאות בהן חויב בבית המשפט קמא, כפי שלטענת המשיב 1 אירע במקרה דנן. בענייננו, המבקש אמנם היה מוכרז כפושט רגל במשך כעשור, עד סוף שנת 2007. על רקע זה ניתן להניח כי אין ברשותו נכסים משמעותיים. יחד עם זאת, צודקים המשיבים בטענתם כי המבקש לא העמיד תשתית ראייתית מלאה על בסיסה ניתן לקבוע כי אין באפשרותו להפקיד ערבון. הבקשה חסרה אסמכתאות שהיו עשויות לשפוך אור על מעמדו הכלכלי של המבקש, כגון

דפי חשבון בנק, חשבונות שוטפים וחוזה שכירות. בבקשה לא הובהר גם כיצד מממן המבקש את ייצוגו המשפטי בבית משפט זה ובבית המשפט המחוזי. לכאורה, עליו לממן את הערבון מאותם אמצעים בהם הוא מממן את ייצוגו שלו. במצב דברים זה אין בידי להיעתר לבקשת הפטור. עם זאת, נוכח העובדה שעד לפני שנה היה המבקש פושט רגל, על כל המשתמע מכך, יופחת סכום הערבון לסך של 7,500 ₪.

סיכומו של דבר, סיווגו של ההליך שבכותרת ישונה מבקשת רשות ערעור לערעור אזרחי. המבקש יפקיד ערבון בסך 7,500 ₪ תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו, ולא – יידחה ההליך ללא צורך במתן התראה נוספת. ההחלטה תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.