ע"א 8135/13 אהרון אהרוני נ. עו"ד אריה דנציגר

אפתח בשני ערעורי "הלווין". לטעמי ניתן למחוק ערעורים אלה תוך הסכמה כי אם וככל שערעורו של מר אהרוני יתקבל אזי יבוטלו המחיקות של הודעות לצד ג' וצד ד'.

באשר לערעור העיקרי (ע"א 8135/13), בית המשפט מביע דעתו הלכאורית כי לאור חלוף כשבע שנים ממועד האירועים ועד מועד הגשת התביעה, הרי שעניינו מתמצה בנושא כתב המחאת הזכויות. כך גם נקבע בהחלטות קודמות בעניין ההתיישנות.

בית המשפט מביע דעתו הלכאורית כי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה הפקדת השיק בקופת בית המשפט נעשתה שלא בעצתו ושלא על דעתו של עו"ד דנציגר. אדרבא, דומה כי שני עורכי הדין שהיו מעורבים בעניין, עו"ד לב שייצג את יצחקוב (אשר לא הובא לעדות על ידי אהרוני) ועו"ד דנציגר – דעתם היתה מאוד לא נוחה מהעניין (ראה מכתבו של עו"ד לב נספח 15 לתצהיר דנציגר). אף יש מקום לסברה כי מר אהרוני עודד נושים, או הסב תשומת לבם של נושים לשיק המופקד, מה שגרם להטלת עיקולים על הסכום שהופקד.

בנסיבות אלה, לכאורה, כתב המחאת הזכות הציל את מר אהרוני. בפתח הדיון היום שאלתי את ב"כ אהרוני מהו אותו מנגנון מופלא שלטעמו ניתן היה ליצור לגבי אותו כתב המחאת זכות, באשר יש לזכור כי מנגנון של נאמנות כלשהי, יכול היה לעורר את השאלה האם המחאת הזכות היא למראית עין או שהיא אמיתית. יש לזכור, כי מה שהציל בשעתו את המצב היתה המחאת הזכות שבית המשפט השתכנע בסופו של יום כי היא אמיתית ורק עיקול אחד תפס לגביה.

אף לא למותר לציין כי ביני לביני השתנו הנסיבות, כך שלחברה המלווה (שיא) היו סיבות טובות לדרוש שינוי בתנאי ההלוואה.

נוכח מסקנות לכאוריות אלה המלצתי למר אהרוני למשוך את ערעור לבל יחוייב בהוצאות נוספות.

משנדחתה המלצת בית המשפט אין לי אלא להורות על העברת הערעורים לדיון בפני הרכב.

בשולי הדברים אציין, כי פסק דינו של בית משפט קמא אכן לא מקיף את כל העובדות בפרשה, אולם אין בכך כדי לשנות מתוצאות פסק הדין.