ע"א 8148/98 דוד קנטור נ. חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר

בפני בקשה למחיקת הערעור מן הרישום, מן הטעם שנדרשה רשות להגשתו. טענת המבקשת היא כי ההחלטה נשוא הערעור היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין", כמובנם של מונחים אלה בסעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

ואלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה בה ביקשה להצהיר על ביטולו של הסכם למכירת מקרקעין שנעשה בינה לבין המשיבים, ולהורות על מחיקת הערות האזהרה אשר נרשמו על המקרקעין לטובת המשיבים.

בהחלטתו מיום 11.3.96 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), קיבל בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא גורן) את התובענה והצהיר על ביטול עסקת המכר בין הצדדים. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי פסק הדין לא ייכנס לתוקפו אם בתוך ששים יום המשיבים יקיימו את שני התנאים המצטברים הבאים: ישלמו את יתרת חובם למבקשת ויסדירו את נושא העברת הזכויות במינהל, כך שהמשיבים ישלמו דמי היתר למינהל או יקבלו את הרישום בזכויות הבנייה הנוכחיות.

כן קבע בית המשפט בהחלטתו, שהארכה למילוי תנאים אלו תפוג תוך ששים יום, ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת.

בעקבות החלטה זו, שילמו המשיבים את יתרת חובם למבקשת, וגמלו בדעתם לקבל את זכויות הבנייה הנוכחיות. אלא שבינתיים מינהל מקרקעי ישראל שינה את מדיניותו והתנה את העברת הזכויות בקרקע בתשלום דמי היתר. עם זאת, הודיע המינהל למשיבים כי אם לא יחפצו לממש את זכויות הבנייה החדשות, ייבדק הפיצוי המגיע להם.

מאחר והמשיבים לא הסדירו את העניין במינהל ולא שילמו את דמי ההיתר הנדרשים, הודיעה המבקשת למשיבים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי נכנס לתוקפו וכי עסקת המכר בטלה.

ביום 12.2.98 הורה רשם המקרקעין על מחיקת הערות האזהרה שהיו רשומות על המקרקעין לטובת המשיבים, בהסתמך על פסק הדין.

כעבור מספר חודשים גילתה המבקשת, כי שנים עשר יום לאחר מחיקת הערות האזהרה, רשמו המשיבים מחדש הערות אזהרה על המקרקעין, וזאת מכוח ההסכם שבוטל בפסק הדין. על הערות אלו הוטל עיקול על ידי צד ג'.

המבקשת פנתה לרשמת המקרקעין בבקשה למחוק את הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין, אך זו סירבה למוחקן ללא צו מפורש של בית משפט שיורה לה לעשות כן. לפיכך, פנתה המבקשת אל בית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו למחיקת הערות האזהרה, לרבות העיקול שהוטל עליהן.

בהחלטתו מיום 5.11.98 (להלן: "ההחלטה השנייה), קבע בית המשפט המחוזי, כי מאחר שפסק דינו מיום 11.3.96 נכנס לתוקפו, ומכוחו בוטלה כדין עסקת המכר בין הצדדים, דין הערות האזהרה שנרשמו לאחר ביטול העסקה, לרבות העיקול שהוטל עליהן, להימחק.

על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה, בו הם טוענים כי ההסכם לא בוטל, שכן הם מילאו את התנאים הקבועים בפסק הדין והביעו הסכמתם לקבלת זכויות הבנייה הנוכחיות.

לטענת המבקשת, יש למחוק את הערעור על הסף, מן הטעם שההחלטה נשוא הערעור היא בבחינת "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות.

טוענת המבקשת, כי מדובר בהחלטה אשר ניתנה לאחר מתן פסק דין סופי, ועניינה הוא מתן הוראות לגבי ביצוע פסק הדין, ולכן אין היא בגדר "פסק דין".

מאידך, טוענים המשיבים, כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי אינה בגדר פסק דין, שכן בית המשפט נתן למשיבים אורכה לקיום העסקה, ובעקבותיה היה על בית המשפט לבחון האם המשיבים קיימו את התנאים שנקבעו על ידו.

לעומת זאת, רק בהחלטתו השנייה, העניק בית המשפט למבקשת את הסעדים אותם ביקשה, ולכן החלטה זו הינה פסק דין.

לטענתם, לו היתה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי בגדר פסק דין, לא היה בית המשפט מוסמך לדון בבקשה השנייה שהגישה המבקשת, שהרי סיים את מלאכתו עם מתן החלטתו הראשונה.

עוד טוענים המשיבים, כי לאור העובדה שביצועו של פסק הדין עוכב על-פי החלטת כבוד השופט אריאל מיום 12.1.99, מנועה המבקשת מלעורר עתה את שאלת אופיו וטיבו של הערעור.

לבסוף טוענים המשיבים, כי התנהגותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב, שכן הם שילמו לה את מלוא התמורה עבור המקרקעין, אך לא קיבלו ממנה

דבר.

לחילופין, מבקשים המשיבים, כי אם ייקבע שהמדובר בהחלטה אחרת שהערעור עליה טעון קבלת רשות, יירשם הערעור כבקשת רשות ערעור, ותינתנה הוראות מתאימות.

השאלה הניצבת בפני, אם כן, היא האם החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי, הינה "פסק דין", אשר הערעור עליה הוא בזכות, או שמא היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות.

בטרם אדון בשאלה זו, אקדים ואומר, כי לא מקובלת עלי טענת המשיבים כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי אינה בגדר פסק דין.

המבחן המקובל לעניין הבחנה בין פסק דין והחלטה אחרת הוא, האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים. מקום בו בית המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, הרי שמדובר בפסק דין. בכל מקרה אחר המדובר הוא בהחלטה אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראה: י' זוסמן, סדרי הין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, עמ' 756).

בעניינינו, בהחלטתו הראשונה הכריע בית המשפט המחוזי בזכויות הצדדים והורה על ביטול ההסכם ביניהם ומחיקת הערות האזהרה. העובדה כי התלה את תוקפו של פסק הדין למשך ששים יום והעניק למשיבים ארכה למילוי תנאים שבהתקיימם לא ייכנס פסק הדין לתוקף, אין בה כדי לגרוע מהיות ההחלטה פסק דין המכריע בזכויות הצדדים.

בית המשפט אף קבע בהחלטתו כי הארכה הניתנת למשיבים תפוג בתוך 60 יום, ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת, דבר שיש בו לתמוך במסקנה כי המדובר בפסק דין.

על מנת להמחיש את חוסר הסבירות שבטענת המשיבים, טול מקרה, שבו היו המשיבים מסרבים לקיים את התנאים שנקבעו בהחלטה ולא משלמים למבקשת את יתרת התמורה בגין המקרקעין. הרי ברור לכל כי במקרה זה החלטת בית המשפט, לפיה ההסכם בטל, היתה נכנסת לתוקפה תוך ששים יום. היעלה על הדעת שבמקרה זה ניתן היה לטעון כי מדובר בהחלטה אחרת, וכי לא קיים פסק דין אשר הכריע בזכויות הצדדים.

כך גם העובדה כי בית המשפט דן שנית בעניינם של הצדדים והורה על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין, אין בה כדי לשנות את סיווג ההחלטה ולהופכה ל"החלטה אחרת".

לא אחת מתעורר הצורך במתן החלטות הקשורות לעניין שבו ניתן פסק דין, אם בשל שינוי נסיבות או בשל צורך במתן הוראות לביצוע פסק הדין, ואין בהחלטות מאוחרות אלה כדי לגרוע מתוקפה של החלטה קודמת בעניין כפסק דין. כאמור, המבחן הקובע הוא האם ההחלטה הכריעה בזכויות הצדדים לסכסוך, ומבחן זה כאמור התקיים בענייננו.

לפיכך אני קובעת כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 11.3.96, היא "פסק דין".

אעבור עתה לדון בסיווגה של ההחלטה השנייה, היא ההחלטה עליה הגישו המשיבים את הערעור נשוא בקשה זו.

משקבעתי כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי היא פסק דין, הרי שהחלטתו השנייה של בית המשפט בעניין הינה החלטה שניתנה לאחר מתן פסק דין.

מבחן סיום הדיון או סגירת התיק אינו ישים כאשר מדובר בהחלטות שניתנו לאחר שניתן פסק דין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין. משנסתיים הדיון, נזקקים למבחן שונה (בש"א 4146/94 שלדון ג. אדלסון נגד

אהרן ריינהולד , פד"י מט(1) 299).

לעניין החלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין נקבעה ההלכה הבאה:

"הכלל המנחה הוא, כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד... המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שהחלטה, אשר אינה במהלך דיון תלוי ועומד, וכל עניינה מתן הוראות לביצוע פסק הדין, החלטה זו בהכרח תהיה טפלה לפסק הדין שאותו היא באה לבצע, ולפיכך היא "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו. יצוין, כי אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופיה הטפל לפסק הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'". (ע"א 2817/91 מימון נגד שאולי ואח' , פד"י מז(1) 152).

בעניינינו, ההחלטה אשר הכריעה בזכויות הצדדים לסכסוך היא החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי. זו ההחלטה המרכזית והעיקרית בתובענה שהגישה המבקשת.

הצורך במתן החלטה נוספת על ידי בית המשפט המחוזי התעורר בשל קיומן של נסיבות חדשות, אשר בגינן לא יושם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובשל הצורך במתן הוראות נוספות.

החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי עסקה רק בפתרון בעיות שהתעוררו במסגרת ביצוע פסק הדין, ונועדה לאפשר את יישומו, ומכאן שעניינה של החלטה השנייה הוא במתן הוראות לביצוע פסק הדין.

ודוק: מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח העובדה שההחלטה השנייה היא בעלת חשיבות מעשית ניכרת, שכן השיקול הקובע לגביה הוא היותה נסמכת על פסק דין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין, ובשל כך היא טפלה לו (ראה: בש"א 4146/94 שלדון ג. אדלסון נגד אהרן ריינהולד , פד"י מט(1) 299).

המסקנה העולה מן האמור העיל היא שהחלטתו השניה של בית המשפט המחוזי היא "החלטה אחרת", אשר הגשת ערעור עליה היתה טעונה קבלת רשות.

כאמור, בקשתם החלופית של המשיבים הינה לראות בערעור שהוגש בקשת רשות ערעור.

איני סבורה כי יש באפשרותי להיעתר לבקשה זו מן הבחינה העקרונית, שכן אין בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, הוראה המסמיכה את בית המשפט לראות בערעור שהוגש בטעות כבקשת רשות ערעור (להבדיל מן המקרה ההפוך - ראה תקנה 410א לתקנות הנ"ל), ומכל מקום ערעורם של המשיבים הוגש לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה.

בנסיבות אלו, איני רואה מנוס מלמחוק את הערעור.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת הערעור שהגישו המשיבים.

המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד יום התשלום בפועל.