רע"א 1502/22 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת המשיבים לביטול פסק הדין שניתן על-ידי ביום 25.5.2022 בבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים נגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיא השופטת ב' טאובר )

מיום 5.1.2022 בת"א 761/08 (להלן בהתאמה: פסק הדין

ו ההחלטה ), בשל טענתם כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות. יוזכר, כי במסגרת פסק הדין, ציינתי כי בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב)

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה; והוריתי על קבלת הערעור.

2.

בפי המשיבים שתי טענות חלופיות לביסוס עמדתם כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות. ראשית, נטען כי מאחר שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר פסק-דינו בתביעה, לא מדובר ב"החלטה אחרת" אלא ב"פסק-דין משלים", שיש עליו ערעור בזכות ושהסמכות להכריע בו נתונה למותב של שלושה שופטים. לחלופין, נטען כי אף אם מדובר ב"החלטה אחרת", שהערעור עליה ברשות לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרי שלא מדובר ב"החלטת ביניים" לעניין סעיף 26(4) לחוק זה, ולפיכך הסמכות לדון בערעור על ההחלטה (אם ניתנה רשות ערעור) נתונה אף היא ל הרכב שלושה .

3.

דין הבקשה להידחות, הן מטעמי מניעות והן לגופה.

4.

ראשית , נפסק לא אחת כי אי-העלאת טענת חוסר סמכות – לרבות בשל הרכב חסר – בהזדמנות הראשונה, והעלתה רק לאחר שניתן פסק-דין שאינו לרוחם של הטוענים , כבענייננו, עולה כדי חוסר תום לב, המצדיק את דחיית הטענה מחמת מניעות (ראו: רע"פ 3017/20 נעאמנה נ' מדינת ישראל , פס' 10 (18.8.2020); רע"א 5061/11 פלוני נ' פלוני , פס' ט"ו (28.11.2011); בע"מ 7593/06

פלונית נ' פלוני , פס' ז' (22.10.2006)).

5.

שנית , דין הבקשה להידחות אף לגופה. החלטת בית המשפט המחוזי אינה "פסק-דין" ואף לא "פסק-דין משלים", אלא "החלטה אחרת", משום שנושאה טפל לנושא המחלוקת שנדון במסגרת ההליך העיקרי (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 727-726 (מהדורה שישית, 1990); ע"א 2817/91 מימון

נ' שאולי , פ''ד מז(1) 152, 159-158 (1993) ; ע"א 6947/03 שמעוני נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (27.1.2004) ; ע"א 8148/98 קנטור נ' חבצלת מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר (17.12.1999)). לפיכך, הערעור על ההחלטה הוא ברשות , בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט.

6.

אשר לסוגיית ההרכב , ההחלטה הנ"ל היא מסוג ההחלטות הבאות כדבר שבשגרה בגדר סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט, ואשר הסמכות לדון בבקשות רשות ערעור בעניינן נתונה לדן יחיד. ודוק, אין בכך שההחלטה ניתנה לאחר מתן פסק הדין, כבענייננו, כדי לגרוע מסיווגה כ"החלטת ביניים" מבחינה מהותית . ראו דבריו הנכוחים של השופט ש' לוין ב רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר , פ"ד מג(1) 329 (23.3.1989), אשר יפים לענייננו:

"חוזרת איפוא השאלה למקומה, אם יכול המבקש להביא את עניינו בגדר אחת החלופות של סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. אני סבור, שהתשובה היא חיובית. בניגוד לטענתו של פרקליט משיב, איני סבור שהחלטה הדוחה בקשת רשות לערער היא 'פסק דין'. כידוע, באה ההבחנה

בין 'פסק דין' לבין 'החלטה אחרת' למנוע פיצול ההתדיינות, מקום שהתיק עדיין 'פתוח', ובעל הדין שניתנה כנגדו 'החלטה אחרת' יוכל, אם הרשות לערער עליה לא תינתן לו, לתקוף את ההחלטה בגדר הערעור על פסק הדין (תקנה 411). הבחנה זו אינה נוהגת לגבי החלטות הניתנות לאחר שהערכאה הדיונית סיימה את מלאכתה; כך, למשל, החלטה, הדוחה בקשה לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, ל'החלטה אחרת' תיחשב, אף-על-פי שהדיון תם ונשלם [...] והוא הדין בהחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור או בקשה לדיון נוסף. בכל המקרים הללו מדובר, מבחינה מהותית, ב"החלטות ביניים", שהערכאה

הדיונית מחליטה בהן לאחר מתן פסק הדין , והערכאה הערעורית עשויה להחליט בהן אף לפני שהתחילה לדון בעניין גופו, ואולי אפילו היא לא תתחיל בעטיין לדון בעניין גופו. אני סבור, שהחלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא 'החלטה אחרת', מסוג 'החלטות הביניים' המהותיות האמורות, שניתן

להשיג עליה ברשות; מכאן, שלפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [...] מוסמך אני לדון בערעור עליה (אם תינתן רשות לערער) כדן יחיד " (ההדגשות הוספו).

[ראו עוד בספרו של זוסמן , המבחין " בין החלטה שהיא החלטת-ביניים, היינו בלע"ז , interlocutory

מבחינה דיונית, ובין החלטה שהיא interlocutory

מבחינה מהותית, מבחינת תוכנה או נושאה" (עמ' 727); וכן ראו: רע"א 2572/07 רבנו נ' זקן (12.9.2007) ].

7.

סוף דבר : הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.