ע"א 8332/06 יגאל נוי נ. באר טוביה מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע

לפני בקשה מטעם המשיבה למחיקת ההליך בשל טעות בדרך תקיפת החלטת בית משפט קמא ובקשה מטעם המערערים (המבקשים בבש"א 10301/06, להלן: המערערים) למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר

קיבל את בקשת המשיבה להכריז על בטלות פסק משקמת שניתן על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק) . פסק הדין ניתן ביום 10.7.06 והומצא למערערים ביום 17.7.06. הערעור הוגש ביום 15.10.06. לטענת המשיבה, הדרך לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער, ולא באמצעות הגשת ערעור בזכות ולפיכך דין הערעור להימחק. לטענת המערערים, אף אם נפלה טעות בדרך תקיפת פסק דינו של בית משפט קמא, ראוי ליתן להם ארכה על מנת להגיש בקשת רשות לערער. לטענתם, המקרה דנן אינו מקרה רגיל ואין זה מובן מאליו שהיה עליהם להגיש בקשת רשות לערער ולא ערעור בזכות שכן פסק דינו של בית משפט קמא מסיים את ההתדיינות בין הצדדים. עוד נטען כי הנושא הינו בעל חשיבות רבה למערערים וכן כי סיכויי ההליך טובים. המשיב מתנגד לבקשה.

2.

אקדים ואומר כי צודק המשיב בטענתו לפיה הדרך לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא היא באמצעות הגשת בקשה למתן רשות לערער. הבקשה לביטול פסק המשקמת הוגשה מכוח סעיף 28 לחוק. סעיף 29 לחוק קובע כי ערעור על החלטה לפי סעיף זה יהיה בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ח – 1968. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי החלטת בית משפט ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (אשר החליף את סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957). מכאן, שעל המערערים היה להגיש בקשת רשות לערער ולא ערעור על החלטת בית משפט קמא (ראו גם: רע"א 6153/05 דוד נפטי נ' באר טוביה מושב להתיישבות חקלאית , תק-על 2006(3), 4380; ע"א 8516/05 אביעד בדש נ' עו"ד יורן גיל , תק-על 2006(1), 3529).

3.

פסק הדין הומצא למשיבה בפגרה, ולפיכך המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער חל ביום 3.10.06. הערעור הוגש ביום 15.10.06. בשים לב לפגרת הסוכות, הערעור הוגש חמישה ימים לאחר שתם המועד להגשת בקשת רשות לערער. במצב דברים זה, יש לבחון את בקשת המערערים למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער. אמנם, מקובלת עלי טענת המשיב כי טעותם של המערערים בנוגע לדרך תקיפת פסק דינו של בית משפט קמא אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. גם אם אכן מ דובר

במקרה שאינו נמנה עם הכלל הרגיל, על מנת שטעות שבדין תהווה טעם מיוחד למתן ארכה להגשת הליך, עליה להיות סבירה. למותר לציין כי הדין החל בנוגע לדרך תקיפת פסק דין של בית משפט קמא אשר דן בבקשת ביטול פסק משקמת אינו חדש. כמו כן, הדין אינו עמום ואינו משתמע לשני פנים, שכן הדרך להשיג על פסק דין כאמור נקבעה באופן חד וברור. בנסיבות אלה, טעות שבדין אינה מהווה טעם מספיק על מנת להיעתר לבקשה. חרף האמור, בשים לב לכלל נסיבות העניין דין הבקשה להתקבל. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים. מעת הגשת הערעור עמד המשיב על כוונת המערערים להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא. בנסיבות אלה, האיחור בהגשת הבקשה אינו איחור ניכר (5 ימים) והמשיב לא הראה כי נגרם לו נזק עקב הסתמכותו על האיחור שחל. כמו כן, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא ובהודעת הערעור מעלה כי בשלב זה של ההליך אין בידי לשלול את סיכוייו. אמנם, ברגיל טעות שבדין אינה מהווה טעם למתן ארכה להגשת הליך, אולם בהתחשב בריכוך שחל בהלכה בעניין זה, באורך האיחור ובסיכויי ההליך, האיזון הראוי בין זכויות הצדדים יושג באמצעות קבלת הבקשה בכפוף לפסיקת הוצאות. התוצאה היא שניתנת בזאת ארכה להגשת בקשת רשות לערער. בקשת רשות לערער תוגש תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישא הפרישי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. בקשת המערערים לפטור מערבון ותגובת המשיב יועברו לבקשת רשות לערער שתיפתח ויובאו לפני לצורך מתן החלטה.

החלטה זו תתויק בתיק השופטים אשר ישבו בדין.