רע"א 6153/05 דוד נפטי נ. באר טוביה מושב להתיישבות חקלאית

המבקש הוא בנם של שולמית ובנימין נפטי ז"ל (להלן: המנוחים). המנוחים, עלו ארצה ורכשו ביום 16.5.62 זכויות במשק 64 בבאר טוביה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית (להלן: המשיב). בחודש יוני 1994 הגיע המשיב להסדר מעטפת עם הנושה המרכזי, בנק הפועלים בע"מ. מרבית חברי המשיב הצטרפו להסדר, שבמסגרתו נמחקו חלק מהחובות והיתרה נפרסה לפי כושר ההחזר.

המנוחים סירבו להיכלל בהסדר וחובם למשיב נותר בעינו. ביום 11.4.95 קבעה המשקמת שמונתה על-פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים), עורכת-הדין אסתר פרונט, את יתרת חובם של המנוחים. לאחר הגשת השגה מצידם של המנוחים, קבעה המשקמת אסתר פרונט ביום 9.1.97, כי המנוחים יחויבו בתשלום חודשי של 5,000 ש"ח למשיב והוטלו צווי עיקול על נכסיהם. לימים, הלכו השניים לעולמם וההליכים בעניין החוב הוקפאו בשנת 1998.

בחודש מרץ 2000 הורה המשקם דאז, עורך-הדין אבישי לאור, על החלפת המנוחים ביורשיהם, המבקש ואחותו - גברת בוולי גונן-נפטי (להלן: אחות המבקש), אשר ירשו בחלקים שווים את הזכויות בעיזבון הוריהם המנוחים, בהתאם לצו קיום צוואות המנוחים. ביום 29.10.00 ויתר המבקש על חלקו בנחלה לטובת אחותו והזכויות בנכס הועברו על שמה. ביום 12.2.01, הדיון בתובענה הועבר למשקמת עורכת-הדין ליאורה סבירסקי דרורי (להלן: המשקמת).

ביום 2.12.01 נתנה המשקמת פסק-משקם חלקי, אשר קבע, כי החוב הבסיסי למשיב עומד על סך של 1,561,231 ש"ח. כמו כן, הורתה המשקמת ליורשים, הבאים בנעלי החייבים, דהיינו המבקש ואחותו, כי יודיעו לה, תוך פרק זמן של 21 יום כיצד ברצונם לפרוע את החוב. המשקמת הבהירה לשניים, בצורה נחרצת, כי באם לא יעשו כן, תינתן החלטה על הסדרת החוב לפירעון בהתאם לחוק.

על פסק-המשקם החלקי מיום 2.12.01, הגישה אחות המבקש המרצת-פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתה ביקשה, כי ייקבע, שפסק המשקם מיום 2.12.01 בטל ומבוטל. בקשתה של אחות המבקש, נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) ביום 20.4.04 (ה"פ 456/02).

מאחר והמבקש ואחותו לא פרעו את החוב האמור, ניתן על-ידי המשקמת ביום 11.1.05 פסק-משקם חלקי נוסף (להלן: פסק-המשקם החלקי). בפסק-המשקם החלקי, שיעור החוב הועמד על סך של 1,899,309.93 ש"ח, נכון ליום 31.12.04. אי-לכך, המשקמת מינתה כונס והורתה לו להתחיל במילוי תפקידו ביום 12.3.05.

ביום 3.3.05 הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק המשקם החלקי. לטענתו, נפלה בפסק-המשקם "טעות גלויה על פני הפסק" בהתאם להוראתו של סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992. המבקש טען, כי אין לפעול למימוש נכסים חקלאיים של העיזבון, בטרם מוצה מהלך מימוש הנכסים הלא חקלאיים. כן ציין המבקש, כי כנגד חוב העיזבון למשיב, קיים חוב בר-קיזוז של המשיב כלפי העיזבון, בהיקף העולה על חוב העיזבון. עוד טען המבקש, כי הפינוי יביא להרס חייו וזאת משום שהוא מתגורר בבית המנוחים.

מנגד, עתר המשיב לדחיית הבקשה. בראש ובראשונה, טען המשיב, כי המבקש ואחותו אינם "גורם חקלאי" ואינם מתגוררים במושב דרך קבע ואשר-על-כן צדקה המשקמת בקובעה, כי הוראת סעיף 19 לחוק ההסדרים איננה חלה כאן. עוד טען המשיב, כי אחות המבקש, היא אשר ירשה את זכויות המנוחים במשק, בעוד שהמבקש ויתר על זכויותיו בנחלה לטובת אחותו כבר ביום 29.10.00 ולכן אין לו כל מעמד בתובענה זו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ר' שטרנברג אליעז) דחה את בקשתו של המבקש בקובעו, כי פסק המשקם החלקי מיום 11.1.05 לא בא לחדש דבר שלא נקבע בפסקי משקמים קודמים. וכי הוא נועד לשם קביעת החיוב האופרטיבי ולצורך השלמת החלטות קודמות. זאת, על מנת שניתן יהא לממש את החוב באמצעות הכונס, שהתמנה על-ידי המשקמת למטרה האמורה. יתרה מכך, בית-המשפט המחוזי הבהיר, כי אין בהחלטת המשקמת "טעות גלויה על פני הפסק" והוא אינו מחדש דבר ביחס לפסקי משקם קודמים בנושא. מה עוד, שביום 29.10.00 חתם המבקש על כתב-ויתור על זכויותיו בנחלה לטובת אחותו ולפיו: "מוסכם בזאת בין הצדדים כי דוד מוותר בזאת לטובת בוולי על זכותו להרשם כבעל זכויות בנחלה במושב באר טוביה ע"ש המנוחים..."

(סעיף 4 להסכם).

על פסק-דין זה של בית-המשפט-המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו, חוזר המבקש על הטענה, כי אין לפעול למימוש נכסים חקלאיים של העיזבון, בטרם מוצה הליך מימוש הנכסים הלא חקלאיים. כן ציין המבקש, כי על-פי מצוות סעיף 21 לחוק ההסדרים, המשקם חייב לבדוק בדיקת כושר ההחזר של החייב ובאם המשקם נוכח שלא היה בכל אלה כדי להחזיר את החוב, זכאי היה החייב למחיקה נוספת של עד 40% מחובו. לטענתו, באם לבסוף, כל הצעדים לעיל היו עולים בתוהו, רק אז יכול היה המשקם לגשת לשלב האחרון והוא מימוש הנכסים החקלאיים של החייב.

מנגד, חוזר המשיב על טענותיו ותומך יתדותיו בפסק-הדין של בית-המשפט קמא.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי בבחינת בקשות רשות ערעור בנוגע לביטול או אישור של פסקי בוררות לא תינתן רשות ערעור כדבר שעל דרך השגרה, אלא תישמר רק למקרים המיוחדים בהם עולה שאלה ייחודית כאמור, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות עקב שיקולי צדק ובכדי למנוע עיוות דין (ראו למשל, רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם); כן השוו וראו רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה , פד"י לו(3) 123). כלל זה נכון אף ככל שהדבר נוגע להתערבות בפסק משקם. זאת, בין היתר, משום שסעיפים 27 ו-28 לחוק ההסדרים מחילים על פסק משקם, בשינויים המחויבים, את מרבית ההוראות החלות על פסק בוררות לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בהקשר זה עמד בית-משפט זה לא אחת על כך שהיקף הביקורת השיפוטית על בפסק משקם, בדומה לזו המופעלת על פסק בורר, הינה מצומצמת ביותר (ראו למשל, רע"א 6726/96 אבו אברהם ו-11 אח' נ' בית נקופה ואח' , וכן ע"א 6330/99 משה יערי ועוד 66 אחרים נ' כפר ביאליק , פ"ד נה(5), 100 ,עמ' 113-114). בחינת עובדות הרקע של המקרה שבענייננו, החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך שהעניין שבפניי, עוסק בסוגיה פרטנית אשר התעוררה בין הצדדים ואין לה כל השלכות משפטיות וציבוריות רחבות, המצדיקות את ליבון הסוגיה בפני ערכאה נוספת, שלישית במספר.

לגופו של עניין ייאמר, כי חובם של המבקש ואחותו הוכרע לאחר דיונים אצל משקמים שונים. במסגרת ההליכים שנוהלו ניתנו למנוחים ולאחר מכן, למבקש ולאחותו הזדמנויות רבות לשטוח את טענותיהם ולפתור את עניין החוב בדרך זו אחרת, ואולם לאחר שהמבקש ואחותו לא השכילו לפתור את המחלוקת, ניתנה החלטתה של המשקמת וזאת מכוח הסמכויות שהוקנו לה בחוק ההסדרים.

יתרה מזאת, ביום 20.4.04 ניתן בבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק-דין (כבוד השופטת ה' גרסטל) הדוחה את בקשת אחותו של המבקש לבטל את פסק-המשקם מיום 1.12.01. בפסק דין זה נקבע מפורשות, כי "אין להתערב בממצאים שקבעה המשקמת ובמסקנות הנובעות מכך, שכן המבקשים לא הצליחו להצביע על קיומה של אחת מעילות ביטול פסק המשקם הקבועות בחוק". אף במקרה הנוכחי, הדן באותו החוב, לא השכיל המבקש להצביע על קיומה של אחת מעילות ביטול פסק המשקם המנויות בסעיף 28 לחוק ההסדרים.

ואולם מה שסותם את הגולל על בקשה זו, הינה העובדה שהעיזבון חולק זה מכבר והמבקש איננו בעל הזכויות בנחלה. שכן, ביום 29.10.00 הוא חתם על כתב ויתור על זכויותיו בנחלה לטובת אחותו, כאשר בסעיף 4 להסכם בין הצדדים נאמר, כי "מוסכם בזאת בין הצדדים כי דוד מוותר בזאת לטובת בוולי על זכותו להירשם כבעל זכויות בנחלה במושב באר טוביה".

בשולי הדברים אוסיף, כי ער אני לכך שהמבקש ביקש ארכות מספר להסדיר את ייצוגו בתיק על-ידי עורך דין, אך לא עמד בכל הארכות המועד שניתנו לו לשם כך. בכל מקרה, דומה שדי היה בפרטי הבקשה כפי שנוסחה על-ידי המבקש, כדי להעמיד את התשתית העובדתית הנחוצה לתיק.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 7,500 ש"ח.