פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
8530/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. זבולון כהן
2. מאירה כהן
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק איגוד לישראל בע"מ
2. עו"ד שלמה ובר, כונס נכסים על הדירה
בקשה למתן סעד זמני במסגרת הערעור
בשם המבקשים:
עו"ד דורון צברי
בשם המשיבים:
עו"ד שלמה ובר
החלטה
המבקשים הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 260/06) בה ביקשו כי בית המשפט יורה על בטלותו של הסכם הלוואה שנערך בין המבקשים ובין המשיב 1 (להלן: הבנק), אשר במסגרתו מושכן בית מגוריהם של המבקשים כערובה להלוואה. במסגרת התובענה טענו המבקשים כי הבנק הפר את הסכם ההלוואה בשלושה עניינים – ראשית בכך ששבעה חודשים לאחר מתן ההלוואה שינה את תנאיה באופן חד צדדי, בכך שהעלה את שיעור הריבית שנקבע בה והאריך את תקופתה; שנית בכך שבמועד השתנות הריבית שנקבע בחוזה העלה את שיעורה בשיעור העולה על השיעור הנובע מנוסחת השתנות הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה; ושלישית בכך שחייב את המבקשים בחיובי ביטוח חיים וביטוח נכס בסכומים העולים על המותר לו על פי ההסכם ועל פי הדין.
ביום 2.7.2007, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' רונן) את טענת המבקשים לפיה העלה הבנק את הריבית בשיעור העולה על המוסכם בין הצדדים, בהבחינו בין הטענות אותן העלו המבקשים בעניין זה, הנוגעות רובן ככולן להלוואות הניתנות לשם רכישת בית מגורים, ובין המקרה דנן, בו מדובר בהלוואה עסקית אשר בית המגורים שימש לה אך כערובה.
ביום
23.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי אף את טענת המבקשים בנוגע לחיובי הביטוח, בקבעו כי אלו נעשו על פי הסכם ההלוואה בין הצדדים, ובדחותו את טענות המבקשים בדבר הסדר בין הבנק ובין חברות הביטוח, בהיותן חורגות מהטענות שנטענו בתובענה.
ביום 19.7.2009 דחה בית המשפט המחוזי את התובענה לגופה. בפסק דינו קבע כי אמנם הבנק חרג מההסכם בכך ששבעה חודשים לאחר מתן ההלוואה העלה את שיעור הריבית ובמקביל האריך את תקופת ההלוואה, ובכך הפר את ההסכם, אולם קבע כי הפרה זו תוקנה על ידי הבנק כבר בשנת 2001, ואילו המבקשים לא דרשו את ביטול ההסכם בעקבותיה אלא רק עם הגשת התובענה, בשנת 2006. לאור זאת קבע בית המשפט כי בין אם מדובר בהפרה יסודית ובין אם מדובר בהפרה שאינה יסודית, לא עמדה למשיבים זכות הביטול במועד הגשת התובענה.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל ההחלטות שקדמו לו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ובמסגרתו הגישו בקשה למתן סעד זמני בערעור, היא הבקשה שלפניי. בבקשה מבקשים המבקשים כי יעוכב מימושו של בית המגורים, עד להחלטה בערעור. לטענתם, באם לא יינתן סעד כמבוקש, משמעות הדבר תהיה פינויים מבית מגוריהם, דבר שיסב להם נזק בלתי הפיך. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו המשפטיות, ועל כן סיכויי הערעור הינם טובים.
מנגד טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה, שכן הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו חסר סיכוי, ומשכך אין משמעות לשאלת מאזן הנוחות.
לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, שוכנעתי כי דינה להידחות.
כפי שמורה תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המבקש בשלב הערעור להשיב לתוקפו סעד זמני שבוטל בפסק הדין של הערכאה הדיונית, או המבקש סעד זמני בשלב זה, נדרש להראות כי נתקיימו "טעמים מיוחדים" אשר יצדיקו היענות לבקשתו. הטעם לדרישה זו הינו כי דחיית התובענה בערכאה הדיונית מטה את נקודת האיזון לטובת ה"זוכה" על פי פסק הדין, ועל כן יקשה על המבקש לשכנע את בית המשפט בצדקתו של הצו אותו הוא מבקש, או בצדקת החזרתו על כנו של הצו שניתן לו בערכאה הדיונית. במסגרת זו מוטל על המבקש הנטל שאיננו קל להראות כי סיכויו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו, למשל, ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי (לא פורסם, 29.1.2007)).
אמנם, מקום בו מבוקש סעד המכוון למנוע פינוי מדירת מגורים, יטה בית המשפט להיענות לבקשה למתן הסעד, שכן על פי רוב מדובר בצעד שאינו הפיך. עם זאת, גם נטייה זו כפופה לקיומו של סיכוי טוב לקבלת הערעור (ראו, למשל, ע"א 10702/05 לוי נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 14.1.2007)).
בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא מצאתי כי המבקשים עמדו בנטל להוכיח כי סיכויי הצלחתם בערעור הינם טובים. בכל הנוגע לערעור כנגד פסק הדין, הרי שבצדק קבע בית המשפט, כי בין אם הפר הבנק את ההסכם הפרה יסודית ובין אם מדובר בהפרה שאינה יסודית, הרי שתיקון ההפרה
על ידי הבנק, ומנגד הימנעותם של המבקשים מלפנות לסעד הביטול, מונעים מהם לבטל את ההסכם בשלב זה (ראו בע"מ 9825/05 חמדאן נ' חמדאן (טרם פורסם, 28.10.2009)). על פניו איני רואה אף מקום לשנות מההבחנה אותה עשה בית המשפט בין הלוואה לצורכי דיור ובין הלוואה לצרכים עסקיים ובקביעות העובדתיות אותן קבע לגבי תשלומי הביטוח, ולמצער המבקשים לא הראו טעם ממשי המצדיק התערבות בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי בעניינים אלו. משכך, לא ניתן לומר כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי נתקיימו בעניינם הנימוקים המיוחדים שיידרשו לשם היענות לבקשה למתן סעד זמני בשלב הערעור.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ט בטבת התש"ע (5.1.2010).
ש ו פ ט