ע"א 8693/18שלמה שהין נ. מירה שהין

בקשה לעיכוב ביצוע, במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט אריה נאמן ) מיום 5.11.2018 בפש"ר 15472-09-15 (להלן: " פסק הדין "), בגדרו נתקבלה בקשת החייב (המערער) להכריז עליו כעל פושט רגל.

טענות המבקש

1.

החייב, מר שלמה שהין (להלן: " המבקש "), פנה להליכי פשיטת רגל בשנת 2015, בעקבות פיטוריו מעבודתו ומשחלה במחלת הסרטן (כך על פי האמור בכתב הערעור). במסגרת פסק הדין הוכרז כאמור לבקשתו כפושט רגל, בהעדר התנגדות מטעם הכונ"ר, המנהל המיוחד ונושי החייב. הערעור שהגיש אינו נסוב על עצם הכרזתו כפושט רגל, אלא על קביעות בפסק הדין השגויות לשיטתו: ההוראה למכור את הבית בו הוא מתגורר יחד עם אשתו (להלן: " הנכס "); והקביעה כי שווי הנכס הרלוונטי לצרכי הליך הפש"ר הוא שוויו כפנוי. יצוין כי שווי הנכס הוערך על ידי השמאי בסך של 1,166,000 ש"ח כפנוי, ובסך של 610,000 ש"ח כתפוס. נכון למועד פסק הדין, נבדקו ואושרו נגד החייב תביעות חוב על סך 328,806 ש"ח.

לטענת המבקש, הקביעה כי על הנכס להימכר כפנוי אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה, שכן אשתו זכאית להגנה של דייר מוגן מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. עוד נטען, כי התועלת הצפויה לנושים ממימוש הנכס אינה מצדיקה את מכירתו, בשים לב למצבו הרפואי של המבקש ולנכונותו להעביר סכומים נוספים לטובת קופת פשיטת הרגל (כ-160,000 ש"ח, על פי האמור בערעור). לעניין פירוק השיתוף בנכס נטען, כי על בית המשפט לערוך איזון בין זכויות ואינטרסים של הנושים לבין זכויות המבקש ואשתו, וכי במקרה דנן נוטה הכף לזכותה של אשתו על פני נושיו. ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע, נטען כי מתקיימים בענייננו התנאים למתן הסעד: סיכויי הערעור גבוהים, שכן החלטת בית משפט קמא נוגדת לטענת המבקש את הוראות פקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980 ואת פסיקת בתי המשפט; ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן מכירת הנכס היא צעד בלתי הפיך, הצפוי להסב נזקים כבדים לו ולמשפחתו, המתעצמים לאור המצב הבריאותי הקשה שלו ושל אשתו.

עמדת המשיבים

2.

המשיב 3, הכונס הרשמי, ציין בתגובתו כי בית משפט קמא נתן בידי החייב שהות בת 30 יום על מנת שיגיש הצעה לפדיון זכויותיו בבית, ומשלא הוגשה הצעה כאמור, הורה ביום 16.12.2018 לנאמנת לפעול למימוש הזכויות. עוד ציין, כי הצעת החייב לפדיון זכויותיו בדירת המגורים בסכום של 160,000 ש"ח, הנזכרת בכתב הערעור, לא הועלתה לפני הערכאה הדיונית. עוד העיר, כי מעיון בהליכים לפני בית משפט קמא נראה כי רעיית החייב (אשר בערעור נטען כי לה מחצית מזכויות הבעלות בנכס, וכי היא זכאית להגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר), לא צורפה כצד להליך בפני בית משפט קמא. לאור כל זאת, ובשים לב למצבת הנשייה המאושרת למול שווי זכויות החייב בדירת המגורים, הודיע הכונ"ר כי אין הוא מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין למשך 90 יום, במהלכם יפעל החייב לקדם הצעת הסדר לטובת נושיו. זאת, אף שלגופו של עניין סבור הכונס הרשמי כי מסקנת בית משפט קמא לפיה יש לפעול למימוש הנכס נכונה היא.

המשיבה 2, עו"ד מיכל גלבוע בתפקידה כמנהלת המיוחדת, לא הגישה תגובתה לבקשה.

דיון והכרעה

3.

כידוע, נקודת המוצא היא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. להלן: " תקסד"א "), אך בית המשפט רשאי להורות כן (תקנה 467(ב) לתקסד"א). בבואו לבחון האם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, יידרש בית המשפט לשני שיקולים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות; ואולם, מקובל לראות בשיקולי מאזן הנוחות כראשונים במעלה. בענייננו, שיקולי מאזן הנוחות תומכים במתן סעד למבקש, שכן מכירת דירת מגוריו היא צעד בלתי הפיך, אשר לא ניתן יהיה להשיבו לאחור, לו יוכרע בסופו של יום הערעור לטובתו, ואשר צפוי להסב למערער ולמשפחתו נזקים כבדים. לאור זאת, ובשים לב לכך כי אין מדובר בערעור מופרך על פניו, יש מקום להורות על עיכוב ביצוע הליכי מימוש הנכס, עד להכרעה בערעור.

בשולי הדברים יוער, כי טוב יעשה המבקש אם ינצל את השהות עד למועד הדיון בערעורו, כדי לנסות ולקדם הצעת הסדר עם נושיו, בהתאם לכוונות עליהן הצהיר בכתב הערעור.