ע"א 890/05 עוזי משה נ. שרב השקעות בע"מ

השופטת מ' נאור :

1.ביום 21.11.2005 קיבלנו (בחלקו) את ערעורו של המבקש וקבענו כי יש לתקן את פסק הדין של הערכאה הראשונה, באופן המגדיל את החוב הפסוק לטובתו. רק ביום 6.12.2005 - חמישה-עשר ימים לאחר מתן פסק הדין - פנה המבקש בבקשה "להורות על עיקול זמני" של כספים המצויים בידי כונס הנכסים של המשיבה, וזאת בהסתמך על תוצאת הערעור. הבקשה הוגשה למזכירות בית המשפט, אף כי הפניה לסעד האופרטיבי המבוקש - כפי שנוסח בסעיף 6 לבקשה (ובסעיף 7 לתצהיר המצורף לה) - הינה לראש ההוצאה לפועל. על כן החליטה כבוד הרשמת (ביום 8.12.2005) כי על המבקש להפנות את בקשתו לגורמים כמפורט בסעיף 6 לבקשתו.

2.לפנינו כעת "בקשה להבהרת בקשה " ובה טוען המבקש, באמצעות בא כוחו עו"ד חיים מן, כי נפלה טעות בבקשתו המקורית, וכי הפניית בקשת הסעד האופרטיבי לראש ההוצאה לפועל נבעה מהעתקה של נוסח זהה מבקשה אחרת שאינה רלוונטית לעניינו. הוא מפנה את בקשתו המתוקנת כעת לבית המשפט והפעם הובאה הבקשה בפני ההרכב שנתן את פסק הדין.

הבקשה נסמכת על תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובע:

"בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין בעת מתן פסק הדין או בתכוף לאחריו , ואין צורך, לשם כך, בהמצאת התחייבות או במתן ערובה לפי תקנות 364 ו-365(ב); הבקשה לסעד הזמני יכול שתהיה בעל פה".

נקבע כי תקנה זו -

"מגדירה את סמכותו של בית המשפט ליתן סעד זמני להבטחת ביצועו של פסק דין שניתן על ידו, להבדיל מן הסמכות להעניקו לפני פסק הדין... אין לקבוע מסמרות בשאלה, מהי תקופת הזמן בה מתקיימת הסמכות האמורה לאחר מתן פסק הדין, וברי, כי כל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו. על כל פנים, מן הביטוי "בתכוף לאחריו" עולה, כי מדובר בהכרח בפרק זמן קצר " ( השופט גרוניס ב-רע"א 288/05 גדרם שמנים בע"מ - בפירוק נ' רוזנצוויג (טרם פורסם)).

ה"תכיפות" הנדרשת באה לידי ביטוי בכך שבקשה שכזו אינה כרוכה בהמצאת התחייבות או במתן ערובה והיא יכולה להישמע בעל פה, דהיינו במעמד שימוע פסק הדין. דומה כי תכלית הוראה זו היא למנוע הברחת נכסים על ידי החייב בפרק הזמן העשוי לחלוף ממועד מתן פסק-הדין ועד מועד פתיחת תיק הוצל"פ לביצועו של פסק-הדין. פרק הזמן של "בתכוף לאחריו" נועד לאפשר למבקש שהות מספקת לפתוח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. על כן, מדובר בהכרח בפרק זמן קצר.

3.בענייננו הייתה למבקש שהות מספקת שכזו, והוא בחר שלא לנצלה. מהבקשה (המתוקנת) עולה כי המבקש כלל לא פנה לראש ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין בערעור. תחת זאת, פנה המבקש ישירות לבית משפט זה, בשיהוי של יותר משבועיים ימים, ממועד מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה (המקורית), כך שהחלטה המטילה את העיקול הזמני המבוקש אינה יכולה להיחשב כהחלטה שניתנה "בתכוף" לאחר פסק הדין, כלשון תקנה 363(ב). די בשיהוי זה כדי לדחות את הבקשה. ועוד: בעצם השיהוי - לרבות התנהלותו בסדרי הגשת הבקשה המקורית והמתוקנת - יש משום ראיה לסתור את טענת המבקש, שהעיקול חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי.

4. הבקשה נדחית.