ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. גניה חזן

מבוא

1.זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן בה.פ. 1228/00, על ידי כבוד השופט נ' ישעיה, ביום 29.12.02, ובו התקבלה תביעת המשיבים להצהיר כי הם זכאים כי סכום "ההתבססות" של המבקש, בנק לאומי לישראל (להלן: "הבנק"), על כתב הקיזוז מיום 7.1.99, יופחת בסכום של 1,874,384 ₪. בנוסף, וכפועל יוצא מכך, הורה בית המשפט כי הבנק ישחרר את הבטוחות שהעמידו המשיבים לחשבון בנם, עמי חזן, על סך 1,905,000 ₪, בצירוף התשואה שהצטברה.

רקע עובדתי

2.ביום 30.12.97, העמיד הבנק למר עמי חזן, בנם של המשיבים גניה ואריה חזן, הלוואה על סך 13 מיליון ₪, אשר אמורה להיפרע על ידו ב-10 תשלומים שנתיים החל מיום 30.12.98. להבטחת פירעון ההלוואה, הועמדו לרשות הבנק בטוחות שונות: פיקדונות של חברת אריה חזן ובנו בע"מ, נכסי נדל"ן, פיקדונות על שם המשיבים, ופיקדונות על שם בנם עמי. ביום 7.1.99 הוסיפו המשיבים וחתמו על מסמך המכונה "כתב קיזוז מיוחד", המתיר לבנק לקזז כספים מחשבונותיהם ו/או הפקדותיהם של המשיבים, במידה ובנם עמי לא יעמוד בפירעון ההלוואה. כתב הקיזוז הוגבל עד לסכום של 1,905,000 ₪.

כנגד חתימתם על כתב הקיזוז, התחייב הבנק לפעול על פי מסמך זה רק בגין התחייבויותיהם של המשיבים ו/או חובות והתחייבויות של בנם בחשבון מס' 470500/65, הוא חשבון ההלוואה. עוד התחייב הבנק כלפי המשיבים כי "...סכומים שיופקדו ויקטינו חוב בחשבון מספר 470500/65 ע"ש עמי חזן יקטינו במקביל את סכום התבססות הבנק על כתבי הקיזוז שבנדון בסכום שהופקד" (להלן: "כתב ההתחייבות").

3.ביום 30.12.99 חל מועד התשלום השני של ההלוואה בסך 1,874,265 ₪, וסכום זה נפרע מכספיה של חברת אריה חזן ובנו בע"מ. בעקבות כך טענו המשיבים, כי בהתאם להתחייבות עליה חתם הבנק, הוא חייב להקטין את סכום ההתבססות על כתב הקיזוז בשיעורו של התשלום האמור. בתגובה טען הבנק, כי הכספים באמצעותם שולם שיעור ההלוואה, מקורם בכספים אשר היו משועבדים להבטחת פירעון ההלוואה, ולפיכך, ועם העברת הכספים הללו לכיסוי התשלום השני של ההלוואה, נגרע הסכום שהועבר מכלל הביטחונות. לטענת הבנק, סכום ההתבססות על כתב הקיזוז יופחת רק מקום שהכספים שיופקדו על חשבון ההלוואה הם ממקור חיצוני, ולא ממקור הנמנה על הביטחונות שניתנו להלוואה.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.בית המשפט המחוזי החליט כאמור לקבל את התביעה, והורה על הפחתת סכום ההתבססות על כתב הקיזוז. בית המשפט קבע כי לשונו של כתב ההתחייבות עליו חתם הבנק ברורה וכך גם תכליתו, ואם סבר הבנק כי סכום ההתבססות על כתב הקיזוז יופחת רק כאשר התשלום ייעשה ממקור כספים חיצוני, היה עליו לדאוג שהדבר ינוסח כך גם בכתובים.

5.על פסק הדין הגיש הבנק ערעור לבית משפט זה, הואיל ועל פי השקפתו שגה בית משפט קמא כאשר התעלם ממטרתו של כתב ההתחייבות ומכוונת הצדדים בחתימה כל כתב הקיזוז, שתכליתם היתה להוסיף בטוחה להלוואה. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה הבקשה לעיכוב הביצוע דנן.

6.כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה בדין זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר. רק לעתים רחוקות נוטה בית המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת רק מקום שהמבקש הראה כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי אם לא יינתן צו העיכוב ייגרם לו נזק בלתי הפיך, דבר העלול לייתר את הליך הערעור. בענייננו, ולאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המדובר בפסק דין המטיל על הבנק חיוב שבמהותו הוא כספי, וככזה ביצועו המיידי אינו כרוך, בדרך כלל, בגרימת נזק בלתי הפיך. זאת ועוד, הבנק לא תמך את בקשתו בתצהיר המאמת את טענתו בדבר מצוקתם הכספית של המשיבים, נהפוך הוא, מהבקשה ומהתגובה עולה כי המשיבים הם אנשים אמידים, שמצבם הכספי איתן, ומכל מקום טענתם של המשיבים בעניין זה לא נסתרה על ידי המבקש.

התוצאה היא שאני מחליט לדחות את הבקשה. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסך 3000 ₪.