ע"א 9000/99 אלכסנדר כהן נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה

בפני "בקשה לביטול ערבון".

1.המשיבה מס' 3 מנהלת סנטוריום. משיבה זו הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובה ביקשה כי המשיבות 1 ו- 2, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "הדרים" יפרסמו לאלתר הודעה לפי סעיף 117 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- על אישורה של תכנית שאושרה עוד בשנת 1995. לבקשת המשיבות 1 ו - 2 צורפו המבקש והמשיב מס' 4, המתגוררים בסמיכות לסנטוריום, כמשיבים לעתירה. העתירה התקבלה והמבקש מערער עליה. על פי החלטת המזכיר הראשי, חוייב המבקש בהפקדת ערבון בסך 30,000 ש"ח.

2.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי פסק הדין נשוא הערעור הוא פגום. שכן ניתן בלא שהתאפשר לו ולמשיב מס' 4 למצוא את זכותם לטעון לגוף העתירה. לטענתו, עקב כך, הוא נאלץ, "על כרחו" לערער. המבקש מוסיף וטוען, כי קביעת סכום הערבון על 30,000 ש"ח עלולה לחסום בפניו את נתיב הערעור. לעניין זה מוסיף המבקש וטוען, כי אין, למעשה, יריבות, בינו לבין המשיבים 1,2 ו - 4 ומטעם זה ראוי , למצער, להפחית את סכום הערבון. מה גם שפגיעת המשיבה מס' 3 מקבלת הערעור היא (לשיטת המבקש) מזערית. כך שחשיבות הערעור היא שולית מבחינתו.

המשיב מס' 4 מסכים לבקשה. המשיבה מס' 1 מותירה את ההכרעה בה לשיקול דעתו של בית המשפט.

3.המשיבה מס' 3 מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין יסוד לטענותיו הדיוניות של המבקש - פסק דהין ניתן תוך הסכמה מכללא של המבקש לאופן ניהול הדיון. וגם הסכמה זו לא היתה חיונית למתן פסק הדין - נוכח הוראות תקנה 9 (ו) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבתי משפט לענינים מינהליים), תשנ"ו1996-. עוד טוענת המשיבה מס' 3, כי גם לגופו של עניין לא היה מנוס מקבלת עתירתה, נוכח השיהוי הבלתי סביר באישור תכנית שאושרה כחמש שנים קודם לכן. בהתייחס להוצאותיה מציינת המשיבה מס' 3 כי ההכרעה בערעור היא בעלת חשיבות רבה עבורה. משום שקבלת הערעור תחייבה להרוס חלק ממבנה קיים. עוד היא מציינת, כי המבקש מתדיין עמה בערכאות ובהליכים רבים ושונים וכי היא זכאית להשבת הוצאותיה עקב כך.

4.המבקש לא הציג כל טעם שיש בו כדי להצדיק את הפטרתו מחובת הפקדת ערבון. טענתו לפיה הוא "אנוס" להגיש את הערעור אינה ברורה: המבקש צורף להליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בידיעתו - וככל הנראה בהסכמתו. הוא נכח באולם בית המשפט ואף טען לגוף ההליך. עמדה לרשותו האפשרות להשלים עם פסק הדין נשוא הערעור. ההחלטה להגיש ערעור היא החלטתו שלו. טענות המבקש באשר לגוף ההליך ייבחנו בערעור עצמו. בשלב זה איני מוכן לקבוע, כי סיכויי הערעור הם טובים במידה המצדיקה את הפטרתו של המבקש מהפקדת פקדון. טענת המבקש, לפיה למשיבה מס' 3 אין עניין ממשי בבירור הערעור עומדת, לכאורה, בסתירה, לטענותיו בבקשה לעיכוב ביצוע - שם הדגיש את התועלת הרבה למשיבה מס' 3 כתוצאה מפסק הדין נשוא הערעור. בהיעדר טענות כלשהן באשר למצבו הכלכלי של המבקש (וראו: בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר , פ"ד מד (2) 383) איני מוצא אפשרות להידרש לנושא זה. חרף כל זאת, ונוכח העובדה שהמשיבה מס' 3 היא בעלת ריבו היחידה של המבקש בהליך, הגעתי לכלל מסקנה, כי ניתן להפחית במידה מסויימת את סכום הערבון שהושת על המבקש ולהעמידו על 20,000 ש"ח.

הגם שהמבקש זכה למקצת מן המבוקש על ידו מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לחייבו בהוצאות המשיבה מס' 3 בסך 1,000 ש"ח.

המבקש יפקיד את הערבון שהושת עליו תוך עשרים יום ממועד המצאתה של החלטה זו.