פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
9047/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. בנו גרינברג
2. רפי אגיב
3. שמחה אגיב
נ ג ד
המשיבה:
שושנה בן דרור
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.10.10 בת"א 1181-07 שניתן על ידי כבוד
השופט יהושע גייפמן
בשם המבקשים:
עו"ד מוטי אפרתי
בשם המשיבה:
עו"ד ארז סרי
החלטה
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1181-07 (כבוד השופט י' גייפמן ), מיום 24.10.2010, שבמסגרתו נתקבלה תביעת המשיבה להצהיר כי היא הבעלים של דירת המגורים ברחוב חנקין בחולון (להלן: הדירה ).
בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי, המשיבה טענה, כי אחיה המנוח, שהיא יורשתו היחידה, רכש את הזכויות בדירה מהמבקש 1 כבר בשנת 1966 ולכן הזכויות בדירה עברו אליה. עוד טענה המשיבה, כי הסכם המכר שנכרת בין המבקש 1 לבין המבקשים 3-2 בשנת 2006 נכרת בחוסר תום לב, ולכן זכותה בדירה גוברת, למרות שנרשמה הערת אזהרה על שמם. בפסק דינו, קיבל בית המשפט את שתי הטענות, וקבע, כי אחיה המנוח של המשיבה אכן רכש את הדירה בשנת 1966, וכי זכויותיה גוברות על אלו של המבקשים 3-2, בין היתר, כיוון שהם ידעו על קיומה של העסקה הראשונה והתנהלותם עולה עד כדי פעולה בחוסר תום לב.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, שבמסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.
עוד יצוין, כי ביום 10.1.2011, קיבל בית המשפט המחוזי, באופן חלקי, את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע, בכך שקבע, כי בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על סך של 50,000 ש"ח, המשיבה תימנע מלעשות דיספוזיציה בזכויות שיועברו על שמה בדירה. ביום 19.6.2011 דחה בית המשפט בקשה לעיון מחדש בהחלטתו.
בבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים, בין היתר, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לא העניקה להם עיכוב ביצוע מלא, אלא רק סעד של מניעת דיספוזיציה בדירה לאחר העברתה לידי המשיבה. עוד טוענים המבקשים, כי סכום הערבות שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הינו סכום בלתי סביר נוכח שווי הנכס ולנוכח העובדה שכבר הפקידו סכום של 25,000 ש"ח כעירבון במסגרת הערעור. עוד טוענים המבקשים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן אלמלא יינתן עיכוב ביצוע לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לעומת זאת, המשיבה לא פעלה עד היום למימוש פסק הדין ולכן לא ייגרם לה נזק במידה ויינתן עיכוב ביצוע. לבסוף, טוענים המבקשים, כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים, שכן עילות הערעור הינן משפטיות ברובן.
מנגד, טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לאחר שחלפו מספר חודשים מאז התקבלה ההחלטה בבית המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה, כי החלטת בית המשפט המחוזי מאזנת כראוי בין זכויות הצדדים והינה סבירה בנסיבות העניין. עוד טוענת המשיבה, כי בניגוד לנטען בבקשה, היא כן פועלת במטרה לרשום את זכויותיה בדירה. לבסוף, טוענת המשיבה, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכלל אינם משתמשים בדירה למטרות מגורים.
לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבה, בכתב הערעור וכן בפסק דינו ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96
חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשים עמדו בנטל זה.
מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים באופן אשר יש בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע. זאת בין היתר, לאור העובדה שהבקשה שלפניי הוגשה בשיהוי ניכר של מספר חודשים מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ומאז נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. בהקשר זה כבר קבעתי בעבר כי:
"כידוע, שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה כמובן בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע על-ידי הערכאה הדיונית, לפי העניין. הטעם לכך הינו כפול: שיהוי בהגשת הבקשה עלול להביא להיווצרותו של מצב בלתי הפיך ואף לדחיית הערעור עצמו בשל "מעשה עשוי" (ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ , פ"ד נט(1) 538). שנית, שיהוי בהגשת הבקשה עשוי ללמד על השלמה עם המצב הקיים (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ , פ"ד נה(4) 433, בעמ' 445)". (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן (לא פורסם, 10.11.2009)).
בנוסף, לנוכח נסיבות המקרה, ובייחוד לאור העובדה שהמבקשים אינם משתמשים בדירה כדירת מגורים, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה האיזון הראוי בין זכויות הצדדים הוא לחייב את המשיבה להימנע מלעשות דיספוזיציה בזכויותיה, בכפוף להפקדת ערבות מצד המבקשים. לא מצאתי גם מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסכום הערבות שעל המבקשים להפקיד.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, ח' באב התשע"א (8.8.2011).
ש ו פ ט