ע"א 9433/08 דוד אלימלך נ. כונס הנכסים הרשמי באר שבע

1.

לבקשת מבקשים, שנקלעו לקשיים כספיים, הוציא בית-משפט המחוזי בבאר-שבע צו כינוס נכסים וצו לעיכוב הליכים נגדם.

2.

כונס הנכסים הרשמי התנגד לעתירת המבקשים להכריז עליהם כפושטי-רגל, ואף עתר לביטול צו כינוס הנכסים וצו עיכוב ההליכים. בית-המשפט קיבל את ממצאי הכונס הרשמי, וקבע כי מעשיהם של המבקשים לוקים בחוסר תום-לב, ולפיכך, אין הם ראויים להגנת בית-המשפט. משכך, דחה בית-המשפט את בקשת המבקשים להכיר בהם כפושטי-רגל וביטל את הצווים בעניינם.

3.

על פסק-דינו של בית-משפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור ויחד עמו הגישו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. בערעורם, טוענים המבקשים כי נפלו שגגות ואי-דיוקים שונים הן בחוות-דעתו של כונס הנכסים הרשמי בעניינם והן בפסק-הדין של הערכאה קמא, אשר הסתמכה על חוות-הדעת. בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין טוענים המבקשים כי סיכויי ערעורם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם מכיוון שבביצועו המיידי של פסק-הדין יהא כדי לגרום להם נזק בלתי-הפיך.

כונס הנכסים הרשמי, בתשובתו, טוען כי לא מתקיימים התנאים שבגינם ייעתר בית-משפט לבקשה למתן סעד מסוג זה, זאת עקב קביעת בית-משפט קמא כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב ביצירת חובותיהם, כמו גם סיכוייהם הנמוכים לזכות בערעור והעובדה כי המבקשים לא השכילו להוכיח את טענתם בדבר הנזק שיגרם להם אם לא יינתן הסעד המבוקש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסק-דינו של בית-משפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אומר, ראשית, כי בית-משפט זה כבר ציין במספר הזדמנויות כי ההליך הראוי לצורך מתן סעד מהסוג לו עותרים המבקשים הינו על דרך של בקשה למתן סעד זמני כאמור בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו ע"א 1561/03 ישראל דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 18.3.2003); ע"א 2352/08 אטיאס נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 13.5.2008)). לגופו של עניין, כלל ידוע הוא שצד שזכה רשאי לממש את פסק-הדין שניתן לטובתו לאלתר, והגשת ערעור לכשעצמה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 466/06 זילברמן נ' לאומי למשכנתאות (טרם פורסם, 24.1.2006)). משכך, על המבקשים להוכיח כי סיכויי קבלת ערעורם גבוהים ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, במובן זה שאי-מתן סעד עלול להסב להם נזק בלתי-הפיך (ראו ע"א 2352/08 אטיאס הנ"ל, בפסקה 4 וההפניות שם).

טענותיהם של המבקשים נוגעות לממצאים עובדתיים של ערכאת הדיון, בכלל, ולממצא בדבר חוסר תום-לבם, בפרט. הלכה היא כי אין בטענות מסוג זה כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור, ועל כן הן אינן מצדיקות סעד זמני עד להכרעה בערעור גופו (ע"א 4086/04

שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 25.7.2004); ע"א 2352/08 אטיאס הנ"ל). כך גם לעניין טענתם השנייה של המבקשים בדבר הנזק אשר יגרם להם אם ימנע בית-המשפט מלהעניק את הסעד המבוקש. אין חולק על כך שלמבקשים חובות המכבידים על התנהלותם, אך באפשרותם לשפר את מצבם בדרכים הקבועות לכך בדין (ראו והשוו ע"א 5321/03 אדרי נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 8.7.2003).

הבקשה נדחית אפוא. המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ש"ח .