ע"א 9512/02 קופ"ח כללית נ. דאנה שרה

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל), בפסק דינו מיום 10.10.02, חייב את המבקשת לפצות את המשיבה בסכום של כ- 3 מיליון ש"ח עבור נזקים שנגרמו לה בגין רשלנות רפואית של המבקשת. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 18.11.02, עיכב את ביצועו של פסק הדין באופן חלקי, כך שיעוכב סכום של 500,000 ש"ח מסכום הפיצוי עד החלטה אחרת.

המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן ביקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. המשיבה הגישה ערעור שכנגד וכן השיבה על הבקשה.

2.המבקשת טוענת כי סיכוייה בערעור טובים וכי בית המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצויים יותר מהמידה לה היא זכאית. עוד טוענת היא כי בית המשפט המחוזי לא מיקד את דיונו בשאלה החשובה אם נגרם למשיבה נזק כלשהו כתוצאה מהאיחור באבחון מחלתה אם לאו. מוסיפה וטוענת המבקשת כי גם שאלות חשובות אחרות - כגון שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות המיוחסת למבקשת לבין מצבה של המשיבה - לא נדונו כלל. לדעתה, גם קביעת אחוזי הנכות לא נבחנה כנדרש. כמו כן טוענת היא כי קיים חשש ממשי שאם תזכה בערעורה, יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. לטענתה, "המשיבה איננה משתכרת כיום--- וההכנסה היחידה של המשיבה הינה קיצבת המוסד לביטוח לאומי המשתלמת לה".

כנגדה טוענת המשיבה, כי "רשלנות המבקשת כה ברורה וחד משמעית, נזקה של המשיבה כה כבד ונובע בהעדר כל ראיה אחרת, אך ורק כתוצאה מרשלנות המבקשת, דבר המאיין את סיכויו של הערעור לחלוטין". כמו כן טוענת היא כי "פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן לאחר שמיעתן של ראיות למכביר, ארבעה רופאים מומחים, שני רופאים נוספים--- בית המשפט הנכבד קמא הביע אמון בעדי המשיבה וקביעתו מבוססת בין השאר על מהימנות עדים אלו". לדבריה, "אין בבקשה לעיכוב ביצוע כל טעם מיוחד כנדרש ואף לא ראשית ראיה כי המבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיבה [במידה והערעור יתקבל], מלבד 'חששות' בליבה של המבקשת". עוד טוענת היא כי עיכוב ביצועו של פסק הדין יסב לה נזק כבד באשר כספי הפיצויים נועדו בחלקם הארי לאפשר לה לקבל את עזרת הזולת.

3.לפי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". מקובל עלינו, כי אין לסטות מכלל זה אלא אם מתקיימים מספר תנאים: למערער סיכויים טובים להצליח בערעור; יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל; ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. עוד יצוין כי, כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטיה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו, החלטתי בע"א 4234/02 דולב ואח' נ' נאמן (טרם פורסם) והאסמכתאות הנזכרות שם; לענין היחס בין השיקולים ראו החלטותי בע"א 4079/02 חלואני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (טרם פורסם) ובעע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עיריית תל אביב , פ"ד נו(2) 163; וכן ראו: דברי השופט מ' בייסקי בב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ , פ"ד מא(1) 713; דברי השופטת א' פרוקציה בע"א 6464/00 אלי טביב ואח' נ' אגודת הספורט של הפועל כפר סבא ואח' , (טרם פורסם); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 859 - 860).

4.נראה לי כי בחינתם של שיקולים אלה בהקשר שלפנינו וכן שקילתם אלה מול אלה מביאה למסקנה שיש לדחות את הבקשה.

אשר לסיכויי הערעור בענין אחריותה של המבקשת, ייאמר כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מושתתות בעיקרן על חוות דעת של מומחים שאותן החליט לאמץ. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי היה על המבקשת להוכיח שלא התרשלה באיבחון ובטיפול, הדבר שלא עלה בידיה. עוד קבע "כי פוזיטיבית הצליחה התובעת [המשיבה] להוכיח את רשלנות הנתבעת [המבקשת]---". נראה, אפוא, כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בשאלה זאת אינו גדול. אשר לשומת הפיצויים, גם כאן נראה שהסיכויים שערכאת הערעור תשנה את התוצאה שינוי משמעותי אינם גדולים. זאת ועוד, לא הונחה תשתית מספקת לטענה שלא יהיה בכוחה של המשיבה להשיב למבקשת את הסכום שישולם לה אם תזכה בערעורה.

הכף נוטה, אפוא, לחובתה של המבקשת ומכאן שאין מקום להורות כי ביצוע פסק הדין יעוכב מעבר למה שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנזכרת מיום 18.11.02. יתרת הסכום תשולם כפי שנפסק.

5. הבקשה נדחית.