ע"א 9569/08 חיפה כימיקלים בע"מ נ. עמותת מועדון חתירה חיפה

לפניי בקשה מטעם משיב 1 למחיקת הערעור על הסף.

1.

משיב 1 הגיש לבית משפט השלום בחיפה תובענה ייצוגית מכוח סעיף 10 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב-1992, בקשר להזרמת שפכים מזהמים לנחל הקישון. בית משפט השלום הורה על סילוק התובענה על הסף, לאחר שמצא כי משיב 1 לא נקט הליך מקדמי של מסירת הודעות על כוונה להגיש תובענה, הליך שהוא תנאי סף להגשת תובענה. עם זאת, בשל נושא התובענה לא עשה בית משפט השלום צו להוצאות. במהלך שמיעת ערעור שהגיש משיב 1 לבית המשפט המחוזי, הגיעו באי כוח הצדדים להסכמה שנכתבה בפרוטוקול. הוסכם, בין היתר, כי משיב 1 ימחק את הערעור. עוד הוסכם כי "כל בעלי הדין מבקשים שבית המשפט יפסוק על בסיס הסכמתם כאן, אחרי שבית משפט זה ישמע טענות קצרות ביותר בעל פה לעניין ההוצאות. שמורה זכות כל אחד מבעלי הדין לערער בנושא ההוצאות". בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להודעה המוסכמת של בעלי הדין, כפי שנרשמה בפרוטוקול, וקבע כי היא מהווה חלק בלתי נפרד של פסק הדין. כמוסכם על הצדדים, נדרש בית המשפט המחוזי לעניין ההוצאות, וחייב את המערערת ואת המשיבים 2 - 4 לשלם למשיב 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100,000 ₪, בתוספת מע"מ. המערערת חויבה לשאת ב- 60% מסכום זה והיתרה חולקה בין המשיבים 2, 3 ו-4 בחלקים שווים. כנגד חיוב המערערת בהוצאות מופנה הערעור שבכותרת.

2.

משיב 1 הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף, בטענה כי היה על המערערת לבקש את רשות בית המשפט להגיש את הערעור, שכן בית המשפט המחוזי פסק כערכאת ערעור על בית משפט השלום. המערערת, בתגובה, טענה כי בית המשפט המחוזי – בתתו תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים שפורטו לפרוטוקול – העניק למערערת רשות להגיש ערעור על סוגיית ההוצאות. בעשותו כן, פעל בית המשפט המחוזי בהתאם לסמכותו לפי סעיף 41ב) סיפא לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. משיב 1 טוען מנגד כי לא ניתנה למערערת "רשות ערעור בגוף פסק הדין". לשיטתו, האמירה כי "שמורה זכות לכל אחד מבעלי הדין לערער" אינה באה בגדר הענקת זכות ערעור. הביטוי "שמורה הזכות" הוא לשיטתו ביטוי דקלרטיבי בלבד, הבא להבהיר כי אין בהסכמה שהושגה בדיון בערעור בכדי לחסום דרכו של מי מהצדדים לפנות בהליך ערעורי, כפי שמתיר לו הדין, בעניין ההוצאות. זכות שלא הייתה קיימת איננה, כך נטען, זכות "שמורה" אלא היא צריכה להינתן במפורש.

3.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להגיש את ההליך כערעור בזכות. נקודת המוצא מצויה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע:

"החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין".

אין חולק כי השגה לפני בית משפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי טעונה קבלת רשות ערעור. שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בשיבתו כערכאת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום. ההליך בבית המשפט המחוזי היה "גלגול שני" וההליך בבית משפט זה הוא בבחינת "גלגול שלישי" הטעון רשות ערעור (ראו, בש"א 11867/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' דגה (לא פורסם, 20.3.2005) ; ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי (לא פורסם, 24.1.2005); ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ (לא פורסם, 15.8.2005)).

4.

סלע המחלוקת הוא בשאלה האם ניתנה למערערת רשות ערעור בגוף פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. בפסק הדין לא ניתנה למערערת רשות מפורשת לערער לבית המשפט העליון. המערערת מבקשת ללמוד על רשות כאמור מכך שבית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה "שמורה זכות כל אחד מבעלי הדין לערער בנושא ההוצאות". אך איני סבורה שיש לראות בכך משום מתן רשות ערעור בגוף פסק הדין. כידוע, לבעלי הדין לא מוקנית זכות לערער לפני ערכאה שלישית, ונטילת "כרטיס הכניסה" לפני ערכאה שלישית מחייבת הפעלת שיקול דעת שיפוטי (ראו, דר' שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 210 (מהדורה שנייה, ירושלים, תשנ"ט-1999). על פי רוב, תינתן רשות הערעור רק באותם מקרים בהם לנושא העומד על הפרק חשיבות ציבורית ומשפטית החורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). על רקע זה, יש להבין את האמירה לפיה "שמורה זכות לכל אחד מבעלי הדין לערער" רק כהבהרה לכך שאיש מבעלי הדין לא ויתר על האפשרות לנקוט בהליכי ההשגה העומדים לרשותו על פי דין. הליכים אלה הינם הגשת בקשה לרשות ערעור. דומה כי ההסכמה נועדה לחסום טענה אפשרית של הצד שכנגד כי הסכמות הצדדים מהוות ויתור על זכות ההשגה. יצוין כי מבחינה מילולית, ספק רב אם הביטוי "שמורה זכות" עשוי להתפרש לכדי הענקת רשות לערער, מקום שכלל לא קיימת זכות ערעור אותה ניתן לשמר. אכן, קיים הבדל מהותי בין שימורה של זכות ערעור

- עניין הנתון להסכמה בין הצדדים - לבין מתן רשות לערער – עניין הנתון לשיקול דעת בית המשפט. יתרה מכך, המערערת לא טענה כי העלתה לפני בית המשפט המחוזי בקשה ליתן לה רשות לערער לבית המשפט העליון. כל שנטען על ידה הוא כי במהלך חילופי הדברים בבית המשפט המחוזי הוצע כפתרון של פרשה כי בעניין ההוצאות יפסוק בית המשפט המחוזי ללא הסכמת הצדדים כאשר לכל צד שמורה הזכות לערער בנושא זה. נמצא, כי בית המשפט המחוזי לא התבקש ליתן למערערת רשות ערעור לבית המשפט העליון וכלל לא דן בסוגיה. במצב דברים זה ובהעדר אמירה מפורשת וברורה בפסק הדין בדבר מתן רשות ערעור, אין לראות את פסק הדין כמעניק רשות כאמור.

התוצאה היא כי הערעור שבכותרת נמחק. ממילא מתבטל הדיון המקדמי ביום 22.3.2009. כל צד ישא בהוצאותיו. ההחלטה תומצא לבעלי הדין ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.