ע"א 9737/05 ליאוניד טריגור נ. מדינת ישראל-משרד הבינוי ושיכון

השופט א' גרוניס :

1.

הערעור שלפנינו עניינו בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ש' ברוך ), בו נדחתה על הסף תובענה שהגיש המערער נגד המשיבים. דחיית התובענה נעשתה על בסיס של היעדר יריבות והתיישנות העילה. מדובר בתובענה כספית שהוגשה בשנת 1994, העוסקת באירועים שהתרחשו שנים לפני כן. התובענה לא הגיעה לבירור במשך תקופה ארוכה, בין היתר, בשל בקשות בעניין פטור מאגרה.

2.

ראשית הפרשה בתביעה כספית בסכום של 1,300,000 ש"ח אותה הגישו המערער ושתי תובעות נוספות, חברת טלרי בניה בע"מ וחברת הנדסה אזרחית ליאוניד טריגוב בע"מ (להלן - החברות ), שתיהן חברות קבלניות שהמערער היה מנהלן ובעל השליטה בהן. התביעה המקורית הוגשה ביום 26.10.94. שתי החברות חדלו להתקיים למעשה לפני זמן רב. בשלב מסוים הן נמחקו מכתב התביעה והוגש כתב תביעה מתוקן מטעם המערער בלבד. הסכסוך בין הצדדים מקורו בפרויקט בנייה בכפר ג'ת. בבסיס הכלכלי של הפרויקט עמדו התחייבויות והבטחות של המשיבים לעניין הלוואות מובטחות משכנתה להן זכאים רוכשי דירות, זכאי משרד השיכון במגזר הערבי. אלמלא ההלוואות, ברי כי לא הייתה תוחלת לפרויקט. יצוין, כי ההתקשרויות האמורות בין הצדדים, נעשו כולן באמצעות החברות, אם כי המערער היה הדמות הדומיננטית בניהולו של הפרויקט ובהפעלתו. רווחי הפרויקט היו מיועדים, לפי הנטען, להגיע לכיסו של המערער. ההתחייבויות כללו מסגרת זמנים בה יועברו כספי המשכנתאות לידי הקבלן, בהתאם להתקדמות הבנייה. בנוסף, מישכן המערער את ביתו הפרטי לטובת המשיב 2 וסיפק ערבויות תמורת העברה מוקדמת של חלק מהכספים. הכספים הועברו בהתאם למתווה זה עד לחודש מאי 1987 לערך. החל מאותה עת החלו להתגלע קשיים בקשר בין המעורבים. המשיבים הפסיקו את העברת הכספים לידי החברות והיתנו את חידוש העברתם בתנאים שונים. כך למשל, הם דרשו שינוי מסגרת הזמנים בה ישולמו הכספים, תצהירים של רוכשי הדירות לעניין זכאותם והעברת הכספים ישירות לידי הרוכשים ולא לידי החברות. יתרה מזאת, המשיבים ביצעו בדיקה מחודשת של זכאות הרוכשים ולאחריה קבעו כי יש לבטל הסכמי רכישה שנחתמו מול שניים מהם. נוסיף, כי ככל הנראה טעו המשיבים בקביעתם שיש לשלול את זכאותם של רוכשים אלה, אולם, לכשחזרו בהם מהדרישה לביטול החוזה כבר לא ניתן היה לחדשו מסיבות שונות. עוד טען המערער בתביעתו כי המשיב 2 קיזז, שלא כדין, סכומים מסוימים מהכספים שהעביר כנגד ביטול הסכם רכישה וריבית פיגורים בתשלומי החזר משכנתאות על ידי רוכשי דירה אחרים. המשך המגעים בין הצדדים לא הביא לפתרון של הבעיות שנתגלעו בקשר בינן. בתאריך 29.9.87 נמסרה שוב הודעת המשיבים לעניין התנאים החדשים להעברת כספים. הודעה זו לא הייתה מקובלת על המערער. התראות המערער כי עיכוב העברת הכספים מנע את המשך פיתוח הפרויקט וכי המשך העיכוב יוביל להתמוטטות כלכלית של המערער והחברות, לא הובילו לשינוי עמדת המשיבים.

3.

כאמור, התובענה נשוא ערעור זה הוגשה ביום 26.10.94. בין בעלי הדין התנהלו הליכים ארוכים שעניינם בקשות לפטור מאגרה ותיקון כתב התביעה. במהלך השנים נמחקו החברות מכתב התביעה ושונה סכום התביעה לצורך קבלת פטור מאגרה. הצדדים חלוקים בשאלה מיהו האחראי להתארכות ההליכים. המשיבים תולים את האשמה במערער ובדרך ניהולו את ההליך. לטענתם, גרם להם המערער נזק ראייתי כבד. המערער מצידו תולה את האשמה במשיבים. לטענתו, התנגדו אלה בחוסר תום לב לבקשות לפטור מאגרה ולבקשות לתיקון כתב התביעה וכן ביקשו ארכות שונות להגשת כתב ההגנה כשלבסוף נמנעו מהגשתו בשל הגשת בקשה לסילוק התובענה על הסף.

4.

כבוד הרשם נעתר לבקשה ודחה את התובענה על הסף. בבסיס החלטתו עמדו שני טעמים: ראשית, כי עילות התביעה השונות עמדו לחברות ולא למערער. במילים אחרות, אין המערער יכול לתבוע בעצמו פיצויים בגין נזקים שנגרמו לחברות. שנית, עילות התביעה התיישנו, שכן חלפו למעלה משבע שנים מיום היווצרותן ועד ליום הגשתה של התביעה המקורית. המערער משיג על שני הטעמים הנזכרים ואילו המשיבים תומכים, מטבע הדברים, בפסק דינו של כבוד הרשם.

5.

דינו של הערעור להידחות. איננו רואים צורך להתייחס למחלוקת הסובבת סביב הטעם הראשון לדחיית התובענה על הסף. זאת, שכן די בנימוק השני, זה של התיישנות, על מנת להביא לדחייתה של התובענה ומכאן לדחייתו של הערעור. כמתואר בכתב התביעה, החל הפרויקט לקרום עור וגידים בשנת 1986. בחודש ספטמבר של אותה שנה מסר משרד השיכון הודעה בעניין תנאי הסיוע שינתנו לרוכשי הדירות שתיבננה על ידי החברות. בכתב התביעה עצמו מצוין, כי בסביבות חודש מאי 1987 החלו המשיבים לעכב העברה של כספים לצורכי הפרויקט. בחודש אוגוסט אותה שנה, הודיע המשיב 2 לאחת החברות כי לא ישוחררו לה כספי ההלוואות. בכתב התביעה נטען כי זמן קצר לאחר מכן נותרו החברות והמערער ללא מזומנים וללא אפשרות להמשיך בבנייה ולהשלים את הפרויקט. התביעה התבססה הן על עילות חוזיות והן על עילות נזיקיות.

6.

מתיאור הדברים נובע, כי צדק כבוד הרשם בקובעו כי חלה התיישנות. מכתב התביעה עולה כי עילות התביעה השונות נולדו למעלה משבע שנים לפני הגשתה של התובענה. ההתנהלות, שנטען כי לא הייתה כדין, החלה עוד בחודש מאי 1987. ברור, כי כבר זמן קצר לאחר מכן נתגלה נזק. גם אם אין מדובר במלוא היקפו של הנזק, הרי די בכך לצורכי התיישנות (ראו, ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4), 554, 559-558 (1984); ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי , פ"ד נא(1) 559, 570 (1997). גם אם מדובר בחריגה מזערית מתקופת ההתיישנות של שבע שנים, לא ניתן להתעלם מן העובדה הפשוטה כי תקופת ההתיישנות חלפה לה. המערער טוען, כי אין זה יאה לה למדינה להתגונן בטענת התיישנות. לעניין זה נעיר, כי הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהגבילה את האפשרות להעלות טענת התיישנות על ידי המדינה ורשויותיה, בוטלה לפני שנים (ראו, בג"צ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 4.12.05)). לא יהיה זה מיותר לציין, כי אנו נמצאים היום בשנת 2007, כלומר, 20 שנים לאחר האירועים עליהם מבוססת התביעה.

7.

אי לכך, הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום 10,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמשיבים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין :

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' גרוניס.