על"ע 2379/07הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. עו"ד יהושע רו

בבית המשפט העליון

על"ע 2379/07

על"ע 8718/06

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' אלון

המערער:

הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו

נ

ג

ד

המשיב:

עו"ד יהושע רוזנצוויג

ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 87/05 שניתן ביום 25.2.07 (על"ע 2379/07) וכן על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 98/05 שניתן ביום 21.9.06 (על"ע 8718/06)

תאריך ישיבה: כ"ט בטבת התשס"ח (07.01.08)

בשם המערער: עו"ד ע' ויצמן

בשם המשיב: בעצמו

פסק דין

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעורים שנשמעו בצוותא חדא על שני פסקי דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שניהם מפי עורכי הדין לנדא, ויניצקי, וספינזי: האחד – בבד"א 87/05 מיום 25.2.07, בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (עורכי הדין מוסקונה, שמלה ורוטשילד) בבד"מ 68/03 מיום 17.7.05 (על"ע 2379/07), והאחר בבד"א 98/05 מיום 21.9.06, במסגרתו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (עורכי הדין שלו, עמוסי וברמן)בבד"מ 63/05 מיום 9.10.05 (על"ע 8718/06). המקרים מובאים לפי סדר התרחשותם.

על"ע 2379/07

ב.(1) כנטען בקובלנה שביסוד על"ע 2379/07, ביום 13.7.00 ניתן נגד המשיב ורעייתו פסק דין כספי במספר תיקים מאוחדים בבית משפט השלום ברחובות, ובו חוייבו בתשלומים שונים. חיובי המשיב ורעייתו בפסק הדין הצטברו ממקורות אחדים, והיה צורך לצרף לבקשה לביצוע פסק הדין טפסי חישוב חוב. עורך-הדין בא כוח הזוכים (להלן המתלונן 1), הכין טופס לכל חיוב, ואולם עקב אילוצי המערכת בלשכת ההוצאה לפועל לא ניתן היה לצרף טפסים רבים אלא כמות מוגבלת; לכן איחדה פקידה בלשכת ההוצאה לפועל מספר חיובים על גבי טופס אחד.

נוכח אילוצי מערכת ההוצאה לפועל וצורך בקיזוז פתח המתלונן 1 שני תיקי הוצאה לפועל נפרדים, האחד נגד המשיב והשני נגד רעייתו.

(2) המשיב פנה לראש לשכת ההוצאה לפועל ב-2001 בבקשות לעיכוב הליכים בטענת "פרעתי" והעלה, בין היתר, את הטענות הבאות:

(א) אין לפתוח שני תיקים, שכן בכך, לטענתו, יש כדי לגבות פעמיים את החוב; (ב) בטפסי החיובים שצורפו לבקשות לביצוע נכללו סכומים מופרזים; (ג) המתלונן 1 לא קיזז מחובו של המשיב את הסכום שנקבע שיש לקזזו.

(3) כנטען, התבטא המשיב בבקשתו כלפי המתלונן 1 בביטויים בוטים, בלתי מרוסנים, בלתי מאופקים, בלתי מנומסים ומכפישים שיש בהם יחס של חוסר כבוד כלפיו, כמפורט לקמן: (האותיות והמספרים לקוחים מכתב הקובלנה):

בסעיף א' בתחילת הבקשה:"... מאחר שמדובר בתיקים שנפתחו במירמה בכפילות תוך הוספת סכומים המצוצים מן האצבע"; בסעיף ב': "להלן פירוט העיוותים והמירמה שבפתיחת תיק ההוצל"פ"; בסעיף 1: "על אף זאת פתח ב"כ המשיבים עו"ד פלוני במתכוון ובמירמה שני תיקי הוצל"פ נפרדים"; בסעיף 3: "למותר אף לציין שמעשה זה מהווה ניסיון לגבות במירמה..."; בסעיף 4:"אך המשיבים ובא כוחם לא הסתפקו במעשה מירמה זה, שבפתיחה כפולה, שלא כדין, של תיקי ההוצל"פ כנגד המבקשים, ומילאו במירמה ובניגוד לפסק הדין, גם את סכומי החוב"; בסעיף 7: "ומכיוון שעו"ד פלוני והמשיבים פתחו, במירמה, שני תיקי הוצל"פ, אזי המדובר בניסיון לגבות במירמה של כפל הסכום...";בסעיף 8:"אך גם בכך לא הסתפקו המשיבים ובא-כוחם...". "מכיוון שעו"ד פלוני פתח במירמה תיק הוצל"פ נוסף..."; סעיף 9: "דהיינו, במקרה זה ניסו המשיבים ובא-כוחם לגבות במירמה..."; סעיף 10:"במקרה זה ניסו, איפוא, המשיבים ובא-כוחם לגבות במירמה סכום... ולחמוס בכך את המבקשים..."; בסעיף 11: "למותר אף לציין שניפוח סכומי החוב שלא כדין, כמפורט לעיל, ע"י המשיבים ובא-כוחם..."; בסעיף ג' (עמ' 4):"המבקשים יטענו שכל המעשים הנ"ל של המשיבים ובא-כוחם – עו"ד פלוני, מהווים מעשי מירמה..."; וכן "המדובר בעבירות פליליות חמורות בדרגה של 'פשע', כהגדרתם בסעיף 24 לחוק העונשין, על כל המשתמע בכך".

(4) זאת ועוד, כנטען בקובלנה, בסעיף ה' עותר המשיב בפני ראש ההוצאה לפועל לחייב בהוצאות אישיות גם את ב"כ המשיבים עו"ד פלוני... ולאור היותו עורך דין הרי שמדובר בעבירות פליליות שנעשו בנסיבות מחמירות וזאת בנוסף, כמובן, להיותן עבירה על סעיף 54 של חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961"; ובסעיף ח' בסוף הבקשה נאמר:"לבקשה זו לא מצורף תצהיר שכן כל הטענות והעובדות הקשורות למירמה מופיעות בפסק הדין ובטפסי 806 תיקי ההוצל"פ".

(5) המשיב אף הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור במסגרתו הוגש תצהיר, בו חזר על טיעוניו וכתב:

בסעיף 4 לבקשה: "... נפתחו תיקי הוצל"פ כנגד המבקשים תוך הטעייה ומירמה"; בסעיף 5 לבקשה:"עקב סירובו של עו"ד פלוני לפתוח תיק הוצל"פ כנגד המבקשים לפני גמר הליכי הערעור נזקקו המשיבים לעורך דין, שבעבור בצע כסף נאות לנקוט עבורם ומטעמם הליכים משפטיים המבוססים על אדני שווא ומירמה. המשיבים פנו לעו"ד פלוני... "המשיבים באמצעות עו"ד פלוני פתחו שני תיקי הוצאה לפועל כנגד המבקשים וזאת בכפילות במירמה והטעייה, ותוך הוספת סכומים המצוצים מן האצבע שאין להם כל אחיזה בפסק הדין, בניסיון לניפוח סכומי שכר הטרחה של עורך הדין וסכום החוב הכללי".

בסעיפים 5-4 לתצהיר התומך בבקשה, חזר המשיב בנוסח זהה לדברים שצוטטו לעיל .

(6) עינינו הרואות כי מלת המפתח הנשנית בכל האמור היא מרמה המיוחסת למתלונן 1.

ג.(1) בית הדין המשמעתי המחוזי – מפי אב בית הדין עו"ד מוסקונה – הרשיע את המשיב בעבירות התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע לפי כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986(להלן הכללים או כללי האתיקה); התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד לפי כללים 23 ו- 33; ומעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961(להלן החוק). צוין, כי אין מקום להרשיעו אף בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק, שנכללה בקובלנה, בהיותה עבירה כללית אשר אינה נצרכת בהינתן סעיפים ספציפיים המתייחסים למקרה.

(2) בית הדין המחוזי ציין, כי אף שלכאורה נראה כי יש טעם בגישתו של המשיב לגבי אופן חישוב החוב, וגם אם חש נפגע מפתיחת תיקי הוצאה לפועל בסכומים הגבוהים מסכום החוב לגישתו, פתוחה היתה בפניו הדרך לטעון כל טענה משפטית בנושא במסגרת טענת "פרעתי" והליכים אחרים של הוצאה לפועל; זאת – מבלי להכפיש את שמו של המתלונן 1 ומבלי לייחס לו ביצוען של "עבירות פליליות חמורות בדרגה של פשע" – "בנסיבות מחמירות", ונקיטת "הליכים משפטיים המבוססים על אדני- שווא ומירמה", טענות שאין להן בסיס, כנאמר, ולא ניתן להסיקן אך מעצם פתיחת התיקים באופן בו נפתחו. נקבע, כי פתיחת התיקים כאמור אינה מלמדת, כשלעצמה, על מירמה בהכרח. המשיב לא פנה למתלונן 1, טרם שהטיח בו את האשמותיו, לא ניסה לברר עמו מדוע נפתחו התיקים כך, ולא ניסה לשכנעו כי דרך פעולתו שגויה. נאמר כי התבטאויותיו של המשיב חריפות ביותר, נטענו ללא בסיס עובדתי הולם, ומבלי לנקוט אמצעים סבירים כדי להיוכח אם יש בהן אמת; המשיב בהתבטאויותיו הפר את חובתו לומר את דברו בלשון מאופקת ובלתי פוגעת. את סברתו כי המתלונן 1 פעל בדרך פסולה יכול היה המשיב, כך נפסק, להעלות על הכתב בסגנון פחות בוטה, מרוסן יותר ובאופן שאינו מכפיש ופוגע. חבר בית הדין, עו"ד רוטשילד, הוסיף, כי חובתו של עורך דין לפעול במסירות ובנאמנות בעבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר דברים בלשון בוטה ופוגעת, כך גם כאשר עורך דין מייצג את עצמו. בנדון דידן אמנם עשוי היה המשיב לחשוב כי התנהגותו של המתלונן 1 לוקה בחוסר תום לב, בפרט כאשר תוצאות פעולותיו היו כה חריגות, והדברים נאמרו בעידנא דריתחא, שעה שראה את הסכומים הנדרשים ממנו ומאשתו; ואולם, גם בשעה זו היה עליו להקפיד על מוצא פיו.

(3) על המשיב הוטלו עונש של נזיפה והוצאות לטובת הלשכה בסך 1,000 ₪, זאת בין היתר, נוכח העובדה כי המשיב הפנים, בטיעוניו לעונש, את העובדה שהתבטאויותיו לא היו במקומן, ומסר כי בעתיד ייזהר בלשונו ולא יחזור על שכמותן.

ד.בית הדין המשמעתי הארצי דן בערעור המשיב, ובפסק דין מפי חברת בית הדין עו"ד ספינזי הפך את פסק דינו של בית המשפט המשמעתי המחוזי וציין, כי ניתן להבין את תרעומתו של המשיב כלפי המתלונן 1 ודבריו, אף אם היו קשים, נותרו בגדר טענות משפטיות לגיטימיות ואינן "בצידו האסור של המתרס". אכן, בית הדין ציין כי לא בלב קל החליט על זיכוי, שכן סבר כי דברי המשיב "חמורים ומיותרים" והתנהגותו גובלת (הדגשה במקור – א"ר) בהתנהגות העולה כדי עבירת משמעת..." נמצא גם קושי בכך שהמשיב לא פנה למתלונן לבירור, אך צוין כי המתלונן לא תיקן טעותו גם בעת הדיונים ונמנע מהפחתת שכר טרחתו. נוכח מעשי המתלונן 1 סבר בית הדין, כי זכאי היה המשיב לטעון בכתבי טענותיו את אשר טען כלפיו, ובנסיבות העניין התבטאויותיו אינן דברי גנאי והכפשה גרידא, אלא תיאור המצב המשפטי כפי שהוא; יש מקום, איפוא, ליתן משקל לעובדות שהובילו להתבטאויות אלה. לכך מצטרפת העובדה, כי המשיב עצמו היה נשוא הליכי הוצאה לפועל, ועל כן פעל שלא כעורך דין אלא בראש וראשונה כחייב. אב בית הדין עו"ד לנדא סבר כי התבטאויות מסוימות של המשיב, כמו "שבעבור בצע כסף נאות (המתלונן) ..." או "בניסיון לניפוח שכר הטירחה" – "נושקות לגבול המותר אך לא חוצות אותו"; אך הוא החליט להצטרף לזיכוי נוכח קיצוניות הנסיבות, ובגדר סיטואציה חריגה במיוחד שאין לראותה כמסר.

ה.בכתב הערעור נטען בפי הועד המחוזי, כי לא ראוי היה שבית הדין הארצי, אשר לא שמע ראיות ולא את גירסת המתלונן 1, יחליט שטענות המשיב צודקות; ועוד, אפילו צדק המשיב בטענותיו, ראוי שאלה ייאמרו בלשון מרוסנת ומאופקת. אינטרס הציבור והצורך לשמור על רמת המקצוע, על שמו הטוב ועל אמון הציבור מחייבים – כך נטען – את הרשעת המשיב והשבת פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי על כנו.

על"ע 8718/06

ו.(1) בקובלנה בעל"ע 8718/06 נטען כי המשיב ייצג אחד, ג', והגיש בשמו תביעה כנגד עורך דין אלמוני, הוא המתלונן בתיק זה (המתלונן 2). בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט (342/05) התבטא המשיב כלפי המתלונן 2, כי "איבד התובע באופן מוחלט את אמונו בנתבע, והגיע לכלל הכרה ומסקנה סופית, שנפל ברשתו של נוכל עם רישיון עורך דין".

(2) המשיב הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בעבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ כלפי הצד שכנגד לפי כלל 23 לכללי האתיקה; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי כלל 33 וסעיף 61(2) לחוק; עבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 53 ו 61(1) לחוק; והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע לפי סעיף 61(3) לחוק. צוין, כי המשיב לא הקפיד על לשון מאופקת ומרוסנת ונתן דרור ללשונו באופן פוגע ומעליב, שאינו ראוי ואינו עומד בכללי האתיקה, ואין בו דרך ארץ לצד שכנגד. על המשיב הוטלו עונש של נזיפה וקנס בסך 1,000 ₪.

(3) בית הדין המשמעתי הארצי, מפי עו"ד ספינזי, זיכה אף במקרה זה את המשיב, בהתחשב במערכת הנסיבות שהובילו להתבטאותו האמורה. נקבע כי בעת שכתב המשיב את כתב התביעה היה לו יסוד סביר להניח כי התנהגותו של המתלונן 2 עלתה כדי מירמה, נוכח שיקים שקיבל הלה והמציא חשבונית רק כתום שנה, וכן לא הגיש ערר מסוים הגם שקיבל שכר טרחה לשם כך. חברי בית הדין, עו"ד ספינזי וויניצקי, בקשו להביע את הסתייגותם ממצב אפשרי בו עורך דין יהא מוגן על פי דין מתביעה בגין לשון הרע בעקבות דברים שנאמרו במסגרת ההליך המשפטי, אולם יואשם ביחס לאותה אמירה ממש בעבירה אתית. גם בתיק זה ציין אב בית הדין, עו"ד לנדא, כי התלבט באשר ל"הכשר, ולוא מאולץ" הניתן לשימוש במילה "נוכל" בין עורכי דין, גם אם התנהגות הצד שכנגד "מעוררת חימה ככל שתהא". ואולם, לבסוף שוכנע כי "התנהגות שאינה ראויה", ואין ספק כי היא כזו, אינה בהכרח עולה כדי עבירה משמעתית, וכי במקרה דנן אכן לא נחצה הקו הדק הזה".

ז.בערעור שבפנינו נטען, בתיק זה, כי כינוי עורך דין בשמות גנאי אינו מותר בשום נסיבות. כאשר קיימת עילת תביעה כלפי עורך דין שבבסיסה תרמית, יש לכלול בכתב הטענות עובדות המגלות את העילה, וניתן לפרט את המעשים המיוחסים לעורך הדין ואף להגדירם כמעשי תרמית; אך, יש להתייחס למעשי עורך הדין המהוים את עילת התביעה, ולא לעורך הדין לגופו.

ח.שני התיקים נדונו בפנינו – כאמור – בצוותא חדא. בדיון לפנינו, בו חזר בא כוח המערער על טענותיו, טען המשיב באשר לעל"ע 2379/07, כי כל שעשה הוא לתאר את עובדות המקרה כהוייתן ולהביע דעתו על כך, ובאשר לעל"ע 8718/06 הוכחו בהליך אזרחי העובדות להן טען, בין אם משתמשים במינוח פלוני או אלמוני.

הכרעה בעל"ע 2379/07

ט.דין ערעור זה להתקבל. הבסיס הנורמטיבי מצוי בהוראות הדין, שהן לעניין זה פשוטות וברורות. כלל 23 לכללי האתיקה אומר בעברית פשוטה "עורך דין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ"; כלל 33 מחייב עורך דין לטעון טענותיו בפני בית משפט בעל פה או בכתב "בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם הקשור בהליך השיפוטי". כלל 26 עניינו "יחס חברי כלפי חברו למקצוע". אין צריך פרשנות יתרה לכך. ועוד,בית משפט זה קבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי על עורך הדין חלה החובה להתבטא באורח מכובד ומרוסן בפנייתו לבית המשפט כמו גם לחבריו למקצוע (על"ע 6/77 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פיקהולץ , פ"ד לב(2) 220, 222 (השופט- כתארו אז- שמגר) (1978); על"ע 10/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני , פ"ד לו(3) 379 (השופט, כתארו אז, אלון);

על"ע 736/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שרה מזרחי פ"ד נח(6), 200 (2004); קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א), 506-505) . אמנם מכאן אין נובע שכל התבטאות סרת טעם תיעשה באופן אוטומטי עבירה אתית (על"ע 4444/99 הועד המחוזי נ' וינוגרד, פ"ד נ"ה(5)908 (המשנה לנשיא לוין)(2001)) וראו גם על"ע 16/83 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים , פ"ד לט(2) 659 (1986) (הנשיא שמגר), ואולם התבטאויותיו של המשיב חורגות מכל אמת מידה של דרך ארץ. אף אם יש ממש בטענותיו של המשיב בנוגע להתנהלותו של המתלונן 1, שותף אני לעמדת בית הדין המשמעתי המחוזי שהיה מקום כי המשיב יפנה תחילה אליו במטרה לברר את הדברים לאשורם, בטרם יצא בהתבטאויות חריפות כנגדו ופוגע בשמו הטוב כעורך דין ובמקצועיותו. וגם אם לא היתה התשובה משביעת רצון, יכול היה להשתמש בביטויים שונים מאלה בהם נקט, כדי לבטא ביקורת, מורת רוח ואף מרירות. צר לי, אך אין מדובר במקרה גבולי, אלא בנקיטת לשון בוטה ובהטלת דופי, הרחוקות מרחק רב מלשון פרקליטים סבירה, מנומסת ומאופקת, שבה מצווה עורך-דין ביחסיו עם חבריו. וכדבר הנשיא שמגר בעל"ע 5/85 שמש נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב

פ"ד מ(2) 721, 724 (1986) "יש התבטאויות ויש סגנון שהם לעולם פסולים" (באותו מקרה זוכתה המערערת על הביטוי "התעמר"); ראו גם על"ע 9/89 יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע , פד מד(1) 705 (1990) (השופט – כתארו אז – אור) והאסמכתאות דשם. בעמ' 707 נאמר שם:

"לשונו וסגנונו של עורך דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים המושמעים על ידי עורך-דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקיה".

ייאמר בבירור: משבחר המחוקק להסדיר את מקצוע עריכת הדין ולקבוע לו כללי אתיקה ברורים, הציפיה היא כי כללים אלה יקוימו ככל משפטם וחוקתם, כי לשון שאינה ראויה לא תהיה חלק מן השיג והשיח המקצועי גם בשעות וברגעים קשים. אין כל דרך לנהל מערכת משפט בתרבות מינימלית, בלי לתת יד לאכיפה. עוד ראו לאחרונה על"ע 2383/07 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' עו"ד לוינגר חנניה (לא פורסם) (ניתן ביום 29.1.08); וכן עו"ד ח' מרצקי, "נאה דורש נאה מקיים" בדלתיים פתוחות (בטאון לשכת עורכי הדין מחוז חיפה, גליון 23, ינואר-פברואר 2008), 35, והאסמכתאות דשם.

י.באשר לגזר הדין, דומה כי יש לקיים את העונש שהוטל בבית הדין המשמעתי המחוזי, המתחשב בחומרת ההתבטאויות מזה, וברקע הדברים כמתואר מעלה – מזה. זאת, גם אם היינו כשלעצמנו מחמירים יותר, אך איננו ממצים את הדין בהליך ערעורי.

הכרעה בעל"ע 8718/06

י"א. גם בתיק זה מצאנו לקבל את הערעור. אף כאן הבסיס הנורמטיבי נהיר, בחלקו הוזכר מעלה ובחלקו הושתת על סעיף 61 לחוק. הוא סעיף המסגרת לעבירות המשמעת. בית הדין המשמעתי הארצי תלה את זיכויו של המשיב בהשתלשלות הדברים שהובילה להתבטאויותיו: ביום 5.2.01 הוסכם כי המתלונן 2 ייצג את מר ג' בהליכים נגד הועדה לתכנון ובניה בראשון לציון, וזאת לאחר שמר ג' הורשע בבית משפט לעניינים מקומיים. בין השניים הוסכם על תשלום שכר טרחה. אף שקיבל שכר טרחה לא פעל המתלונן 2 כמוסכם ולא ייצג את מר ג' כמובטח. מר ג' פנה למשיב כי ייכנס בנעליו של המתלונן 2 וכן יגיש תביעה נגדו בטענה שהלה הפר את חובתו כלפיו.

י"ב. אכן, חובתו של עורך הדין להתבטא באיפוק, אין משמעה כי מנוע הוא מלהעלות טענות עובדתיות, אף קשות, מקום בו הן צריכות לעניין, ולעיתים יהיו הן עצמן בגדר חובתו:

"מותר לעורך דין לטעון טענות עובדתיות, אפילו פוגעות בכבודו של שופט, אבל אין לו לצאת מגדרי הנימוס אותו דורש המקצוע. אחד הדברים שמקצוע עריכת דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית- המשפט דברים שעורך הדין יודע או חייב לדעת, שאינם רלבנטיים בבית- המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו, וכן כי כל דבריו ינוסחו בסגנון ההולם את המקצוע" (על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו נ' א' סלומון, עו"ד , פ"ד כה(2) 729, 732 (1971)). נ

יש איפוא שהתבטאות חריפה מסוימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח. ואולם, התבטאות כזו מותנית, בין היתר, ברלבנטיות של הדברים ובניסוחם באופן הולם (על"ע 2293/04 ר' שטוב, עו"ד נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופט עדיאל) (2005)). אף אם היה ממש בטענות המשיב באשר להתנהלותו של המתלונן 2, לא הצדיק הדבר התבטאות שלא בנימוס ובדרך ארץ. לא מצאתי כי הנסיבות בענייננו כה חריגות שיש בהן ליתן דרור להתבטאות מסוג זה, או שחורגות הן מכל מקרה אחר בו מייצג עורך אחר ומתנצח עם חברו על מנת לנצחו. הביטוי "נוכל" אינו יכול ככלל להימצא בלכסיקון שבין עורך דין לחברו.

י"ג. באשר למחלוקת שנפלה בין חברי בית הדין המשמעתי הארצי באשר ליחס בין דיני לשון הרע לדין המשמעתי, אציין אך כי איני שותף לדעה שבהיעדר אחריות על פי דיני לשון הרע אין מקום להאשים בעבירה אתית. בשני מישורים שונים עסקינן, אשר בבסיסם תכליות נפרדות. עניינה של המערכת המשמעתית בשמירה על התדמית הראויה של המקצוע ועל התיפקוד הראוי של העוסקים במקצוע (על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו פ"ד נח(4), 55, 74 (השופטת פרוקצ'יה) (2004)), ואילו דיני לשון הרע עניינם בהטלת אחריות אזרחית ופלילית שגדריה שונים, ואין כאן המקום להאריך.

י"ד. באשר לעונש דומני כי אף בתיק זה היה מקום להחמרת עונשו של המשיב, אך אציע לחברי בנסיבות, ומשאין ערכאת ערעור ממצה את הדין, להסתפק בעונש שהושת בבית הדין המשמעתי המחוזי, קרי נזיפה וקנס של 1,000 ₪.

סוף דבר

י"ב. סיכומם של דברים: אציע לחברי כי הערעורים יתקבלו, ופסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים ישובו על כנם. על המשיב מוטל, אפוא, עונש של נזיפה והוצאות לטובת הלשכה בסך 1,000 ₪ בעל"ע 2379/07,

ועונש נזיפה וקנס של 1,000 ₪ בעל"ע 8718/06. יש לקוות כי, כפי שהצהיר בבית הדין המשמעתי המחוזי בהליכי על"ע 2379/07, ייזהר בעתיד בלשונו – ובעטו – ולא יהא צורך בהליכים כגון אלה.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אלון:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.