עמ"מ 6985/15 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל ) לאשר את צו המעצר המינהלי שהוצא נגד המערער ביום 6.8.2015 לתקופה של 6 חודשים.

רקע והליכים קודמים

1.

המערער נעצר ביום 11.3.2015 ביחד עם אחר בחשד להצתת בית בכפר א-דירת שאירעה ביום 31.12.2014 (להלן: ההצתה ). ביום 22.3.2015 שוחררו השניים ממעצר, תוך שעל המערער הוטלו צווי הגבלה האוסרים עליו כניסה לירושלים ולאזור לתקופות שונות (להלן: הצווים או הצווים המגבילים ). לטענת המשיבה כפי שהובאה בהחלטת בית המשפט המחוזי, המערער הפר את הצווים המגבלים עקב כך ששהה ביום 1.7.2015 בחתונה שנערכה במערת המכפלה בחברון (להלן: ההפרה ). ביום 6.8.2015 נעצר המערער בצו מינהלי בחתימת שר הביטחון (להלן: השר ) מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 2 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק או חוק המעצרים המינהליים ). תוקפו של הצו 6 חודשים. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל ) אישר את צו המעצר האמור בהחלטה מפורטת מיום 13.10.2015, שהיא שעומדת במוקד ערעור זה.

2.

בהחלטתו נדרש בית המשפט בתחילה לטענת המערער שלפיה לא נערך לו שימוע קודם להוצאת הצו. בית המשפט ציין כי החוק אינו מטיל על השר או מי מטעמו חובה לערוך שימוע; וכי ממילא, הצו נושא הבקשה עומד בתוקפו למשך 48 שעות והמשך תחולתו מותנה באישור על ידי נשיא בית משפט מחוזי. לגופו של עניין נקבע כי עיון במידעים שהוגשו מלמד כי ישנו חשד משמעותי, שהוא "מעבר לחשד סביר", שלפיו המערער והאחר ביצעו את ההצתה. בית המשפט ציין כי מהמידעים החסויים ומדבריה של המכונה "קרן" שהעידה לפניו עולה כי המשיב היה אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות אשר שמה לה למטרה להביא למרד אלים שיגרום להפלת השלטון במדינת ישראל ולהקמת שלטון חלופי (להלן: ההתארגנות ). זאת, באמצעות פעולות אלימות שתפגענה בנקודות התורפה של המדינה, ובהן – כך לשון החלטת בית המשפט המחוזי – בני מיעוטים ונוצרים. בעניין זה נדרש בית המשפט המחוזי גם לשני מסמכים שצורפו כנספחים לבקשה, המכונים "למרד 1" ו"למרד 2", שמהם עולה כי לתכנית המרד של ההתארגנות 4 שלבים: הראשון שבהם עוסק בהסברה ובתעמולה; השני – במעשים מסוכנים; השלישי – בפעולות נגד נקודות תורפה של המדינה; והרביעי – בהכרעה ובהחלפת השלטון במדינה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המידעים מלמדים על מעמדו הבכיר של המערער בהתארגנות; על כך שהמערער עודד אחרים לבצע פעולות אלימות שיפגעו בביטחון המדינה ובשלום הציבור כדי לממש את מטרות ההתארגנות; וכן על כך שאין מדובר בהבעת דעות או רעיונות גרידא, אלא "בנטילת חלק בפעולות ובעשיית מעשים שיש בהם עידוד אחרים לבצע פעולות אלימות". בית המשפט הדגיש כי גם אם אין בידי המשיבה מידעים לגבי פעילות אלימה מסוימת שמתכנן המערער לבצע או שאותה הוא מעודד אחרים לבצע, אין בכך כדי להביא למסקנה שלא צפויה ממנו מסוכנות קרובה לוודאות לביטחון המדינה ולשלום הציבור וכי היותו פעיל מרכזי בהתארגנות ששמה לה למטרה לשנות את השלטון החוקי במדינת ישראל בדרכי אלימות מצדיק את הוצאת צו המעצר המינהלי.

3.

לבסוף דחה בית המשפט את האפשרות לשחרר את המערער לחלופת מעצר מינהלי או לקצר את תקופת המעצר שנקבעה בצו. בעניין זה התייחס בית המשפט לטענת המערער שלפיה לא היה מקום לעוצרו לתקופה של 6 חודשים מן הטעם שצווי ההגבלה שהוטלו עליו הופרו פעם אחת בלבד ומשניתן להטיל עליו הגבלות נוספות. בית המשפט ציין כי אמנם צו ההגבלה שאסר על המערער להימצא באזור הופר פעם אחת בלבד, אך מהחומר שהוגש לעיונו עולה כי בחודש מרץ 2011 הורחק המערער מן האזור, ונוכח הפרות חוזרות ונשנות הוארכה הרחקתו מן המקום בשנתיים שבסופן הצטרף הוא להתארגנות. עוד הטעים בית המשפט כי המערער עסק בגיוס פעילים להתארגנות ולביצוע מעשים אלימים – פעילות שניתן לבצעה גם אם יהיה המערער נתון לצווים מגבילים; וכי יש להתחשב בנסיבות הביטחוניות שנוצרו בזמן האחרון ובמסוכנות הגבוהה הנשקפת מההתארגנות שבה שימש המשיב בתפקיד בכיר. על רקע כל זה אושר כאמור צו המעצר למשך 6 חודשים (יצוין כי בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי תוקפו של הצו החל מיום 4.8.2015, ברם עיון בצו גופו שצורף כנספח 1 לערעור שלפניי מלמד כי הוא הוצא ביום 6.8.2015). דיון נוסף, בגדר עיון תקופתי, נקבע ליום 2.11.2015.

מכאן הערעור.

הטענות בערעור

4.

לטענת המערער, מכלול הנתונים בעניינו אינו מצדיק את מעצרו המינהלי כלל, ודאי שלא לתקופה המרבית שנקבעה ואושרה – 6 חודשים. לעמדת המערער, הוצאת הצו אינה עומדת במבחן "הוודאות הקרובה". כך, שכן העבירה החמורה שמיוחסת לו – ההצתה – התרחשה לכאורה יחד עם אחר, שנגדו לא הוצא צו מעצר מינהלי; משום שנציגת שירות הביטחון הכללי אישרה בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי כי מאז הרחקתו של המערער מהאזור בחודש מרץ ועד למעצרו זה הוא לא נטל חלק בפעילות אלימה; ועל רקע קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין בידי המשיבה מידעים לגבי פעילות אלימה מתוכננת. בעניין זה מדגיש המערער כי המסמך "למרד 2" אינו קורא לפעילות אלימה, וממילא לא נטען כי הוא שניסח אותו או ערך אותו. המערער מוסיף כי לא היה מקום לעוצרו נוכח ההפרה הנטענת – הפרה שלטענתו לא אירעה, כעולה מסרטון וידאו שצולם במקום – ונוכח הפרות שאירעו בשנת 2011, שכן הוא הוכיח כי אין הוא מפר את הצווים הנוכחיים. נוכח כל אלה סבור המערער כי היה מקום לנקוט באמצעים מידתיים יותר: איסור על יצירת קשר עם אחרים; ולחלופין, קביעת תקופת מעצר קצרה יותר, בת שלושה חודשים, כפי שהציע בתחילה בית המשפט המחוזי (הצעה שלה התנגדה המשיבה).

5.

בדיון שהתקיים לפניי ביקשה המשיבה לסמוך ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, המערער נעצר בשל השתייכות להתארגנות שמטרתה פגיעה בנקודות התורפה של מדינת ישראל, והדברים מתבררים הן מן החומר הגלוי הן מן החומר החסוי בעניינו. על רקע זה; בשים לב למידע הספציפי בעניינו של המערער; ובנתון למצב בשטח, טען בא כוח המשיבה כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, וזאת נוכח עוצמת הסיכון הנשקפת מהמערער ובהעדר חלופה אחרת לנטרול הסיכון. לאחר הדיון במעמד הצדדים, קיימתי דיון במעמד צד אחד שבמהלכו הציגו בא כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי באופן מקיף וממצה את החומר החסוי המתייחס למערער, והשיבו לשאלות בית המשפט.

דיון והכרעה

6.

חוק המעצרים המינהליים קובע כי משנעצר אדם על פי צו שר הבטחון לפי חוק זה, יובא תוך 48 שעות ממעצרו (ואם היה בתכוף לפני כן במעצר על פי צו ראש המטה הכללי – תוך 48 שעות ממעצרו לפי צו ראש המטה הכללי) לפני נשיא בית משפט מחוזי. הנשיא רשאי לאשר את צו המעצר, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר שבו (סעיף 4 לחוק). כפי שצוין בפסיקתנו פעמים רבות, מטרת המעצר המינהלי איננה להטיל עונש על אדם בגין מעשים שביצע בעבר, אלא למנוע את הסכנה הצפויה ממנו בעתיד. לעניין זה על המשיבה להצביע על כך שהסכנה לביטחון המדינה או הציבור היא "סכנה ממשית הקרובה לוודאות" (ראו עמ"ם 3793/15 ג'ית נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (10.6.2015); עמ"ם 1/82 קואסמה נ' שר הביטחון , פ"ד לו(1) 666, 669 (1982)). צו המעצר המינהלי יהא בבחינת אמצעי אחרון שיעשה בו שימוש מקום שבו אמצעים אחרים, קיצוניים פחות, אינם יעילים ולא יהא בהם די כדי להשיג את תכליתו (עמ"ם 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 258, 263-262 (2004)).

7.

לאחר שעיינתי בערעור ובחומרים שהוגשו לעיוני – הן בחומר הגלוי הן בחומר החסוי – והאזנתי לצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. תחילה אדגיש כי כעולה מסיכום טענות המבקשת בבית המשפט קמא, בתום חקירתו של המערער לא התגבשו די ראיות כדי להעמידו לדין פלילי. ברם, המידע שהצטבר בעניינו של המערער מצביע על כך שהמערער משמש דמות בכירה בהתארגנות, וצפויה ממנו סכנה לביטחון המדינה או הציבור ברמה המספקת לשם הוצאת צו מעצר מינהלי. לנתונים הגלויים שהוצגו בבית המשפט המחוזי הסכימה המשיבה להוסיף פראפרזה בהתייחס למידע החסוי שלפיה ההתארגנות החשאית, שבה המערער הוא פעיל מרכזי, אחראית לשורה של פיגועים חמורים שאירעו לאחרונה. המשיבה הוסיפה וטענה בבית המשפט קמא כי אירועים אלימים אלה עלולים היו להביא, מעבר לפגיעה בנפש, גם לתבערה ביטחונית אלימה על רקע לאומני-דתי.

8.

ואכן, בתום סקירת החומר הרלוונטי שוכנעתי כי אין מדובר במי שנעצר "אך בשל דעותיו או האידיאולוגיה שלו", אלא במי שיש לגביו נתונים המעידים על אפשרות של ממש כי המוטיבציה שלו לנקוט בפעולות המסכנות את ביטחון המדינה או הציבור תצא מן הכוח אל הפועל (ראו בדומה עמ"ם 5302/14 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 6 (7.8.2014) (להלן: עניין

פלוני )). אכן, המשיבה לא הצביעה על מידע שלפיו עתיד המערער ליטול חלק – במעשה או בשידול – בפעילות אלימה קונקרטית. ברם, כפי שכבר צוין בפסיקתנו, על החשש העתידי ניתן ללמוד ממעשי העבר (עמ"ם 8788/03

פדרמן נ' שר הביטחון , פ"ד נח(1) 176, 185 (2003)), ולגבי המערער מצביעים מעשים אלה בבירור על מידת ודאות קרובה לכך שאם ישוחרר ממעצרו יהא הוא מעורב בפעילות אלימה המסכנת את ביטחון המדינה או הציבור.

9.

נתתי דעתי לשאלה אם ניתן להסתפק בעניינו של המערער בחלופת מעצר או לקצר את משך צו המעצר המינהלי. להשקפתי, בעת הזו אין מקום לעשות איזה מאלה נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן המערער. אשר לחלופת מעצר אומר כי אין לשלול את האפשרות כי גם אם יורחק המערער מאזור זה או אחר יעלה בידו, באמצעים שונים, ליצור קשר עם מאן דהוא במטרה לקדם את מטרות ההתארגנות. בהצעת המערער שלפיה יוצא בעניינו צו האוסר יצירת קשר עם אחרים אין די, באשר צו זה אינו יכול למנוע יצירת קשר בפועל, וכפי שציין בית המשפט המחוזי – התנהלותו של המערער בעבר מלמדת על כך שאין הוא בוחל בהפרת צווים מסוג זה. תקופת המעצר שנקבעה מראש אף היא נראית כנדרשת בעת הזו על רקע המידעים בעניינו של המערער ובשים לב לנסיבות הביטחוניות הקיימות. יחד עם זאת, אין באמור כדי לפגוע בטענות שיישמעו בדיון הצפוי ביום 2.11.2015. כפי שציין השופט צ' זילברטל בעניין פלוני , "העיון התקופתי [...] מבטיח שגם אם הצו הראשוני הוצא לתקופה המרבית, לא 'יישכח' עניינו של העצור במהלכה של תקופה זו, ואם יימצא שהמעצר אינו הכרחי עוד ניתן יהיה לבטלו. יש בכך כדי לחזק את האפשרות לאשר, במקרה הנתון, צו מעצר למלוא התקופה, כאשר מלכתחילה לא מתקיים יסוד להנחה שדי יהיה במעצר קצר יותר כדי להגן על בטחון בציבור מפני העצור" ( שם ; ראו גם עמ"ם 2645/02 פלוני נ' שר הביטחון , פ"ד נו(4) 231, 240-239 (2002)).

משנמצא כי הסכנה הנשקפת לביטחון המדינה ולשלום הציבור היא ממשית ומידית בהסתברות קרובה לוודאות, וכי אין בחלופות מתונות יותר כדי לאיין את מסוכנות המערער, המסקנה היא כי לא הונחה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

מן הטעמים האלה החלטתי לדחות את הערעור.