עמ"מ 7094/15 פלוני נ. מדינת ישראל

לבצע פיגוע, כשהיא מודעת לכך שהיא עלולה למצוא בו את מותה שלה. צוין כי המערערת הביעה כוונתה זו באורח המפורש ביותר; וכי כוונה זו נלמדת גם מכך שאביה בחרה להסגירה, ללמדך כי חשש לאבד את בתו. בית המשפט הוסיף כי משום שחומר החקירה אינו יכול לבסס עבירה – ועל כן לא ניתן להעמיד את המערערת לדין פלילי – הדרך היחידה להתמודד עם הסכנה הנשקפת ממנה היא באמצעות מעצר מינהלי, שהוא מוצדק בנסיבות העניין משחומר החקירה מלמד על קיומה של אפשרות קרובה לוודאי לכך שהמערערת תממש את כוונתה לפגוע ביהודים אם רק יינתן בידה לעשות כן.

להחלטתו של בית המשפט המחוזי מכוון הערעור שלפניי.

5.

בערעורה מבקשת המערערת לבטל את הצו ולחלופין לשחררה לחלופת מעצר. לדברי המערערת, לקביעות בית המשפט המחוזי אין על מה לסמוך. לטענתה, אין בכוונתה למות או לבצע פיגוע, והדברים שכתבה נכתבו אך "כחיבור ספרותי" ומכל מקום אין הם מעידים על הלך רוח שיש בו כדי ללמד על כוונה להתאבד וליטול את חייהם של חפים מפשע. בדיון לפניי הוסיף בא כוחה של המערערת כי מרשתו אינה משתייכת לארגון זה או אחר, וכי היא לא עשתה כל הכנה מקדימה לביצוע פיגוע כגון רכישת סכין, נסיעה לירושלים וכן הלאה.

6.

בא כוח המשיבה התנגד לקבלת הערעור. לדבריו, המשיבה מבחינה בין פרסומי המערערת בפייסבוק לבין ההודעות ששלחה לחברותיה ולמשפחתה: אשר למה שפורסם בפייסבוק – מדובר בהודעות אשר חוזרות על פרסומים אחרים, בבחינת "העתק הדבק", שאם היו לבדן לא היה בהן כדי להצדיק את מעצרה המינהלי של המערערת. לעומת זאת, ההודעות שנשלחו לחברותיה ולמשפחתה מלמדות, לעמדת המשיבה, על כוונה לבצע פעולה. בצד זאת הדגישה המשיבה כי עניינה של המערערת ייבחן בצורה עיתית וכי ישנה אפשרות שלא יידרש מיצוי מלוא התקופה שהוגדרה בצו – 3 חודשים.

7.

לאחר הדיון במעמד הצדדים קיימתי דיון במעמד צד אחד שבמהלכו הציגו בא כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי חומר חסוי והשיבו לשאלות בית המשפט. חומר זה, כפי שהצהירו בחלק הגלוי של הדיון נציגי המשיבה, אינו נוגע במישרין למערערת אלא לאירועים נוספים. בפרט, מובאות בו דוגמאות קונקרטיות לאירועים שבהם צעירים ללא השתייכות ארגונית ביצעו פיגועים כמפגעים בודדים, כאשר קדמו לכך התבטאויות מעידות ברשתות החברתיות ובכלל.

דיון והכרעה

8.

תכלית המעצר המינהלי, כפי שציינתי אך לאחרונה, איננה עונשית. מטרתו של מעצר זה היא מניעת הסכנה הצפויה לביטחון המדינה או לביטחון הציבור ממאן דהוא בעתיד. כדי להצדיק הוצאת צו מעצר מינהלי – שהוא בבחינת אמצעי אחרון שיעשה בו שימוש מקום שבו אמצעים אחרים, קיצוניים פחות, אינם מסייעים להשגת התכלית – על הסכנה האמורה להגיע כדי "סכנה ממשית הקרובה לוודאות" (עמ"ם 6985/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (29.10.2015)). במקרה זה, לאחר שעיינתי בחומר הגלוי והחסוי שהוגש לעיוני ושמעתי את הצדדים בדיון שקיימתי לפניי, מצאתי כי הוצאת הצו עומדת באמת המידה האמורה ולפיכך דין הערעור להידחות.

9.

החומר שנצבר בעניינה של המערערת מלמד כי אכן ישנה "סכנה ממשית הקרובה לוודאות" כי היא תסכן את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה. כפי שהדגיש בא כוח המשיבה, העיקר במקרה דנן אינו בפרסומים השונים בפייסבוק – פרסומים שכנראה אינם נחלתה הבלעדית של המערערת (ראו והשוו עמ"ם 8967/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (12.1.2015)) – אלא בדברים המאוחרים שאמרה המערערת, המסמנים הקצנה בעמדותיה. הכוונה היא בעיקר לאותה הודעה מפורטת אשר הובאה ברישה להחלטה זו ששלחה המערערת לאחותה ולחברותיה, הודעה שנקראת כ"הודעת פרידה" שבה מביעה המערערת מפורשות את רצונה להפוך לשהידית, תוך שהיא מפגינה מודעות לכך שאפשר שתשלם על כך בחייה ("אני לא יודעת מתי אני עוזבת אני לא יודעת מה צפוי לי, אבל אם אני אהיה זכר אל תשכחו אותי ותתפללו בשבילי"). לכך יש להוסיף את שיחת ה-" WhatsApp " שקיימה המערערת עם חברתה, שבמסגרתה היא הביעה שוב ברורות את רצונה להפוך לשהידית ואף אמרה לה מפורשות: "אני עולה לירושלים".

10.

אכן, ההליך המניעתי באופיו של מעצר מינהלי טומן בחובו, באופן אינהרנטי, יסוד ניבויי ואף ספקולטיבי (עמ"ם 6183/06 גרונר נ' שר הבטחון , פסקה 6 (4.8.2006)). ער אני לכך כי אין טענה שלפיה המערערת נמנית על ארגון כלשהו או כי היא ערכה פעולות הכנה לביצוע פיגוע. ברם להשקפתי דבריה, שהופנו בצורה ישירה לקרובים לה, מעידים בצורה מובהקת על כוונותיה. עדות ניצחת לכך נמצאת גם באופן שבו פירש אביה את שאמרה, פירוש שבגינו מצא האב להביאה לתחנת המשטרה ולהסגירה לידי השוטרים – פן תעשה מעשה ותפגע. על רקע זה איני רואה כיצד ניתן לקרוא את האמור כפי שביקש בא כוחה – "כחיבור ספרותי" ותו לא. ראוי להדגיש כי אנו מצויים עתה בתקופה של מתיחות ביטחונית. הפראפרזה על חוות הדעת החסויה שהוגשה לעיוני, הכוללת התייחסות כללית למצב הביטחוני הנוכחי והתייחסות פרטנית לאירועים ביטחוניים שהתרחשו בעת האחרונה ושעליה עמדתי לעיל, מלמדת כאמור כי ישנן דוגמאות קונקרטיות למקרים שבהם צעירים שהתבטאו באופנים דומים (ברשתות החברתיות ובכלל) ביצעו פיגועים כמפגעים בודדים אף ללא השתייכות ארגונית. מכאן שהעדר שיוך ארגוני אינו שולל את הסיכון כלל ועיקר. שוכנעתי אפוא כי הסכנה הנשקפת לביטחון המדינה ולשלום הציבור מן המערערת היא ממשית ומידית, בהסתברות קרובה לוודאות.

11.

ואחרון: המערערת עתרה לשחרורה למעצר בית בפיקוח הוריה. בא כוח המשיבה טען לפניי כי אין מדובר בחלופה מתאימה; וכי ממילא תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 אינן מאפשרות ליתן צו למעצר בית. במקרה זה לא נדרשת לטעמי הכרעה בשאלת האפשרות החוקית לשחרר עציר מינהלי למעצר בית, שכן די בכך שהאמצעי שהוצע אינו מנטרל את הסיכון שנשקף מן המשיבה. יש לזכור כי אביה של המערערת היה זה שהביאה עד לפתח תחנת המשטרה שם נעצרה. גם מבלי להתיימר לבחון כליות ולב, ניתן להניח כי האב סבר, מטעמיו, כי אין באפשרותו לעצור את בתו מביצוע המעשים שהצהירה כי בכוונתה לעשות; ונהיר אפוא מדוע "מעצר בית" אינו מאפשר את נטרול הסיכון. בצד זאת, אציין כי רשמתי לפניי את דברי בא כוח המשיבה שלפיהם עניינה של המערערת ייבחן מעת לעת בתקופת הצו, כאמור בפסקה 7 לעיל.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את צו המעצר המינהלי.