עמ"ת 29934-10-24 עמ"ת 29934-10-24

לפניי עררים לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים): ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' זילר), מיום 10.10.2024, במ"ת 3817-09-24, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני בערבות ובתנאים המפורטים שם; וערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס), מיום 18.9.2024, במ"ת 3817-09-24, בעניין קיומן של ראיות לכאורה.

רקע הדברים

1.כנגד המשיב בעמ"ת 29934-10-24 והעורר בעמ"ת 32599-10-24 (לעיל ולהלן: המשיב), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פעולה בנשק למטרות טרור לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור); עבירה של איום בביצוע מעשה טרור לפי סעיף 27 לחוק המאבק בטרור; ועבירה של ירי מנשק חם ממניע גזעני לפי סעיפים 340א(ב)(1) ו-144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 10.8.2024, בסביבות השעה 01:00, שהה המשיב בטיילת פארק המסילה בירושלים כשהוא נושא נשק צה"לי מסוג M16 מקוצר. המשיב פנה לאדם שהיה במקום ושאל אותו "איפה אפשר למצוא בני דודים". באותה העת, טייל המתלונן בטיילת ומשהבחין בו המשיב, ניגש אליו ושלח יד לעברו. בין השניים החל דין ודברים, כאשר המשיב אוחז בנשק. המשיב שאל את המתלונן אם הוא ערבי, ודיבר עמו באופן מאיים. כך, בין היתר, המשיב איים על המתלונן ואמר לו שבכוונתו להרוג ערבים וכי הוא רוצה להרוג אותו. המשיב גידף את המתלונן, הצמיד את הנשק לגופו באופן מאיים, ואף כיוון את הנשק לעברו של המתלונן תוך שהוא שם את אצבעו על הדק הנשק.

בשלב מסוים התיישב המתלונן על ספסל בשל הפחד מהמשיב, אך המשיב התיישב לידו. המשיב הגיש את הנשק למתלונן ואמר לו שהוא חזק ממנו אף ללא הנשק. למשמע דברים אלו קם המתלונן מהספסל והחל ללכת לכיוון צפון. המשיב החל לעקוב אחר המתלונן, ניגש אליו בשנית, תוך שעשה לעברו תנועות מאיימות, כיוון את הנשק לעברו, והכל בשל היות המתלונן ערבי.

בשלב מסוים הדף המתלונן את המשיב, הרחיק מעצמו את הנשק, והחל במנוסה. המשיב ניסה לתפעל את הנשק, דרך אותו וירה כדור אחד לכיוון צפון הטיילת, הכיוון שאליו רץ המתלונן.

2.עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, ביום 2.9.2024, הגישה העוררת בעמ"ת 29934-10-24 והמשיבה בעמ"ת 32599-10-24 (להלן: המדינה), בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. בבקשתה, טענה המדינה כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות כנגדו חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(2) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, וכי קיימות כנגד המשיב ראיות לכאורה.

מנגד, בדיון שהתקיים בבקשה ביום 10.9.2024, טען המשיב כי הראיות שהציגה המדינה אינן עומדות ברף הנדרש לצורך קביעה כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו לעניין מעצר עד תום ההליכים. המשיב טען כי הנשק שנשא עליו ניתן לו במסגרת שירות מילואים פעיל, וכי הוא יצא מביתו כאשר הוא נושא את הנשק, כדי ללוות בן משפחה עמו בילה זמן מה קודם לכן. המשיב הוסיף וטען כי לאחר שנפרד מאותו בן משפחה, נתקל באקראי במתלונן, זיהה אותו כערבי, וחש מאוים על ידו. לכן, הירי שביצע בנשק לאוויר נועד להרתיע את המתלונן, ולא עמד מאחוריו כל מניע גזעני – כך לטענת המשיב.

3.ביום 18.9.2024 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס), במסגרתה נקבע כי עלה בידי המדינה להצביע על קיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב. בתמצית, בית המשפט קבע כי הראיות שהוצגו בפניו אכן תומכות בגרסת המשיב כי עובר לאירוע נשוא כתב האישום הוא נפגש עם בן משפחה וליווה אותו לביתו, אולם הפגישה עם המתלונן נעשתה לאחר שהמשיב ובן משפחתו כבר נפרדו. כמו כן, בית המשפט הוסיף כי עולה מהודעתו של אחד מעדי המדינה ששמו מר משה מרדכי חבאבו, כי המשיב פגש בו סביב השעה 01:00 ברחוב הסמוך לפארק המסילה, ושאל אותו "איפה אני יכול למצוא בני דודים". רק לאחר מכן, פנה המשיב לפארק המסילה, שם פגש את המתלונן. בית המשפט ציין כי גרסה זו נתמכת הן בהודעותיו הרבות של המשיב במשטרה, הן בזיכרון דברים שערך שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ). כמו כן, בית המשפט הוסיף וציין כי בהודעותיו במשטרה, נהג המשיב לכנות ערבים בכינוי "בני דודים", באופן התואם את הודעתו של מר חבאבו שאוזכרה לעיל.

נוסף על כך, בית המשפט קמא ציין כי הודעת המתלונן, תיעוד קולי חזותי של חקירת המתלונן במשטרה, ושלל סרטונים מזמן אמת, תומכים בגרסת המדינה בדבר האירועים שקרו לאחר שהמשיב פגש במתלונן בפארק, כפי שהדברים מתוארים בכתב האישום.

עוד הוסיף בית המשפט קמא כי מעדותו של אדם נוסף ששהה במקום, ששמו מר אלאן אברהם נוימן, עולה כי זמן קצר לאחר שנפרדו דרכיהם של המתלונן ושל המשיב, פגש המשיב באותו אברהם, ואמר לו: "מה נעשה, מה נעשה? בא אליך ערבי, מה תעשה?". עוד ציין העד נוימן בהודעתו כי הוא התרשם שהמשיב היה "נסער, שיכור או מסומם". כמו כן, צוין כי מהודעת העד נוימן עולה כי הוא שאל את המשיב האם הוא שירה קודם לכן בנשק, ובתגובה ברח המשיב מהמקום. לאחר מכן, נוימן המשיך בהליכתו לכיוון ממנו הגיע המשיב, ובמרחק של כעשרים מטרים מצא תרמיל קליע. בית המשפט הוסיף כי בגרסת העד נוימן תומכות גם הראיות הבאות: סרטון שחזור האירוע על ידי מר נוימן, שלל חקירותיו של המשיב במשטרה, זיכרון דברים שערך השב"כ ודו"ח מז"פ מיום 26.8.2024.

לבסוף, בית המשפט עמד על כך שגרסת המשיב בחקירותיו בשב"כ ובמשטרה "התפתחה במידת מה". כך, תחילה הודה המשיב כי הוא ירה בנשק, עת לגרסתו חש איום מאת המתלונן, תוך שטען כי אינו זוכר את האירוע במדויק שכן היה מעט שתוי. בהמשך חקירותיו העלה גרסה חדשה, לפיה "נתקע" במתלונן ובתגובה לכך המתלונן אמר לו "אני אהרוג אותך", ניסה לחטוף ממנו את נשקו וברח משלא הצליח. רק אז, כך לפי גרסתו המאוחרת של המשיב, ירה המשיב ירי הרתעתי "לכיוון הסלעים". עם זאת, כך ציין בית המשפט, גרסת המשיב בכל הנוגע למפגש עם המתלונן אינה עולה בקנה אחד עם הסרטונים המתעדים את השתלשלות הדברים, התומכת דווקא בגרסת המתלונן.

על רקע האמור לעיל, קבע בית המשפט כי על בסיס ראיות המדינה ניתן לקבוע כי ישנו סיכוי סביר להרשעת המשיב במיוחס לו.

4.במסגרת הדיון שנערך ביום 18.9.2024, לאחר שהקריא לצדדים את עיקרי החלטתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב, הורה בית המשפט המחוזי (השופט נ' פלקס), לשירות המבחן, להכין תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. בהתאם להחלטה זו, ביום 9.10.2024 הוגש תסקיר מעצר כאמור. בתמצית, במסגרת התסקיר ציין שירות המבחן כי אף שלמשיב אין הרשעות קודמות, בהתייחסו לנסיבות מעצרו צמצם המשיב את מידת מעורבותו והרחיק עצמו מהמיוחס לו. כמו כן, צוין כי המשיב נוטה להציג עמדה קורבנית וכי הוא לא שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן. על כן, כך נקבע, (בהתחשב במיוחס למשיב בכתב האישום ובהתרשמותו של שירות המבחן מהמשיב), נשקפת מהמשיב מסוכנות ברמה גבוהה.

שירות המבחן הוסיף כי המשיב ביקש לבחון את שחרורו לחלופת מעצר, תחת פיקוחם של בני משפחתו וחבריו. שירות המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים, ומצא כי מדובר בדמויות אחראיות וחיוביות המעוניינות להתגייס לטובת המשיב, אך מתקשות לקבל את המיוחס לו בכתב האישום. על כן, כך ציין שירות המבחן, ישנה התלבטות לגבי מידת יכולתם של המפקחים המוצעים לזהות ולהפחית מצבי סיכון עתידיים פוטנציאליים ביחס למשיב.

על רקע האמור לעיל, המלצתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר הייתה כי: "יש מקום לבחון חיזוק החלופה באמצעים שיצרו גבול נוקשה וברור. על כן ולאור האמור, אין אנו באים בהמלצה על שחרורו לחלופה המוצעת".

5.בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 10.10.2024, טענה המדינה כי נוכח העובדה שבתסקיר שירות המבחן אין המלצה על שחרור המשיב לחלופת מעצר כלשהי, בשים לב לעבירות בהן מואשם המשיב, ולנוכח המצב הביטחוני הקיים במדינה, קיימת מסוכנות מהמשיב המצדיקה להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים כנגדו. מנגד, המשיב טען כי העולה מתסקיר שירות המבחן הינו כי ככל שתמצא חלופת מעצר "הדוקה" מזו שהוצעה על ידו, יש להורות על שחרור לחלופת מעצר.

6.בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט ד' זילר), במסגרתה הורה בית המשפט על שחרור המשיב לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני, בכפוף למילוי תנאים המפורטים בהחלטתו. בית המשפט קבע כי אף שהעבירות המיוחסות למשיב הינן עבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, אף שנטען כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו ממניע אידאולוגי, ואף שהמשיב מסרב לקבל אחריות על המעשים המיוחסים לו, מצוות הדין הינה לבחון קיומה של חלופת מעצר. לאור האמור, כך קבע בית המשפט המחוזי, ארבעה נימוקים תומכים בשחרור המשיב לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני:

ראשית, המשיב נעדר עבר פלילי. שנית, שירות המבחן לא שלל את האפשרות כי אם ניתן "להדק" את חלופת המעצר, יהיה מקום לשחרור המשיב ממעצר מאחורי סורג ובריח. על כן, קביעה כי המשיב ישהה במעצר בית בפיקוח אלקטרוני, תוך הוספת סנקציות כספיות משמעותיות, יש בה כדי "להדק" את תנאי חלופת המעצר באופן שיהיה בו איזון ראוי בין מסוכנותו של המשיב לבין השאיפה לאתר חלופת מעצר שיש בה כדי להפחית את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו. שלישית, בית המשפט ציין כי בדומה לשירות המבחן, אף הוא התרשם באופן חיובי מהמפקחים שהציע המשיב. רביעית, בית המשפט ציין כי אחד מתנאי הפיקוח יהיה כי יאסר להכניס נשק למקום הפיקוח – עניין אשר יפחית את המסוכנות הנשקפת מהמשיב; כמו גם קביעה כי מקום מעצר הבית בפיקוח אלקטרוני יהיה ברחובות – ולא בירושלים, שם בוצעו העבירות נשוא כתב האישום.

על בסיס נימוקים אלו, בית המשפט קבע כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני, בהתקיים שורה של תנאים המפורטים בהחלטתו.

העררים שבפניי

7.ביום 14.10.2024 הגישה המדינה ערר (עמ"ת 29934-10-24) על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.10.2024, במסגרתה הורה בית המשפט על שחרור המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני בכפוף להתקיימות התנאים המפורטים בהחלטתו. בערר טוענת המדינה כי אדם היוצא לציבור, אוחז בנשק, ולא מהסס לעשות בו שימוש כלפי קורבן אקראי, והכל ממניע אידיאולוגי וגזעני - הינו אדם הנשקפת ממנו מסוכנות שאין גבוהה ממנה. על כן, לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל מספק למסוכנות הנשקפת מהמשיב.

עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי עת שלא נתן משקל מספק לתוכן תסקיר שירות המבחן, שם צוין כי קיימת מידת סיכון גבוהה להישנות מקרים דומים בעתיד, נוכח העובדה שהמשיב לא שיתף פעולה עם שירות המבחן.

המדינה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו למצב הביטחוני הקיים בארץ. לטענת המדינה, יש ליתן את הדעת על כך שהעבירות המיוחסות למשיב לא בוצעו ב-"חלל ריק", אלא על רקע מצב ביטחוני מתוח, עניין המגביר, לשיטתה, את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, לנוכח הערכת שירות המבחן כי קיימת סבירות כי יבצע עבירות דומות בעתיד.

לבסוף, המדינה טוענת כי בהתאם לסעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים, בעבירות מהסוג בהן הואשם המשיב לא ניתן להחליט על מעצר בפיקוח אלקטרוני, אלא מטעמים מיוחדים. לטענתה, הטעמים שעמדו בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי – המלצת שירות המבחן וקיומם של מפקחים ראויים – אינם יכולים להיחשב כ-"טעמים מיוחדים", שאחרת ייהפך החריג לכלל.

8.ביום 15.10.2024 הגיש המשיב ערר מטעמו (עמ"ת 32599-10-24), על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.9.2024 בעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגדו. בעררו העלה המשיב ארבע טענות המלמדות, לשיטתו, על כך ששגה בית המשפט המחוזי עת שקבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה:

ראשית, המשיב טוען כי בפני בית המשפט המחוזי הונחו עדויות סותרות, לרבות עדות המתלונן, היוצרות חוסר ודאות באשר לאופן שבו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום. המשיב טוען כי המתלונן מסר מספר עדויות סותרות, וכי גרסת המתלונן לפיה המשיב ניסה לפגוע בו אינה מתיישבת עם הסרטונים המתעדים את האירוע בזמן אמת ועם יתר העדויות, המלמדות כי נורתה ירייה אחת לאוויר בלבד, במטרה להרתיע ועל רקע חששותיו של המשיב.

שנית, המשיב טוען כי אין ראיות ממשיות לכך שפעל ממניע גזעני או אידיאולוגי, כפי שטוענת המדינה. בתוך כך, המשיב שב על טענתו כי נהג כפי שנהג משום שחש מאוים מהמתלונן, וכי הוא היה נתון תחת השפעת אלכוהול, וספק אם הוא היה מודע למצבו או לכלל הנתונים בשטח.

שלישית, המשיב טוען כי העד אשר מסר כי המשיב אמר לו שהוא "מחפש בני דודים", פגש בעורר אחרי האירוע נשוא כתוב האישום, ולא לפניו. לכן, אף אם יש לקבל את הנאמר בהודעתו של העד הנ"ל כפי שהוא, אין בו כדי להעיד על הלך רוחו של המשיב במהלך או לפני האירוע נשוא כתוב האישום.

רביעית, העורר טוען שהוא ירה באוויר ללא כוונה לפגוע באיש, ועשה זאת למטרת הרתעה בלבד, משום שסבר כי המתלונן הינו מחבל. לטענתו, גרסה זו נתמכת בעדות המתלונן עצמו, ממנה עולה כי העורר צעק "מחבל" בעת שירה בנשק.

מעבר לאמור לעיל, בעררו מעלה המשיב מספר טענות המצדיקות, לשיטתו, את החלטת בית המשפט קמא להורות על שחרורו למעצר באיזוק אלקטרוני. בתוך כך, המשיב טוען כי שיתף פעולה עם גורמי החקירה ולא ניסה להסתיר ראיות או לתאם גרסאות, כך שאין חשש שישבש מהלכי משפט. כמו כן, המשיב טוען כי הערכת המסוכנות הנשקפת ממנו, כמתואר בתסקיר שנערך בענייננו, נובעת מ-"הטיות שירות המבחן", אשר רואה בכל מי שמכחיש את העבירות המיוחסות לו, כמי שאיננו מקבל אחריות על מעשיו. המשיב מדגיש כי אין לו עבר פלילי ושב על טענתו כי אין ראיות התומכות בטענת המדינה כי ביצע את המעשים המיוחסים לו ממניע אידיאולוגי-גזעני, כך שלשיטתו, המסוכנות הנשקפת ממנו אינה גבוהה.

דיון והכרעה

א. ראיות לכאורה

9.את ההתייחסות לערר המשיב, שעניינו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ניתן לחלק, עניינית, לשניים: לדיון בשאלת ראיות לכאורה לגבי מהלך האירועים כפי שהוא מתואר בכתב האישום; ולדיון בשאלת הכוונה המיוחסת למשיב לפגוע בערבים.

10.לעניין מהלך האירועים, מצויים בתיק החקירה מספר סרטונים המתעדים את שאירע. צפייה בסרטונים מלמדת, על פניו, כי אכן המתלונן נראה הולך לו לתומו, כאשר בידו כוס, ואילו המשיב נראה מגיע אל המתלונן מהצד, כשהוא חמוש, ונוגע במתלונן בצורה הנראית מאיימת. בהמשך, נראה שהשניים משוחחים ביניהם, מתיישבים על ספסל זה לצד זה וממשיכים לשוחח. לאחר מכן נראה המשיב קם מהספסל ולאחר מכן המתלונן. המתלונן נראה כמי שמנסה להתרחק מהמשיב בהליכה בקצב מתון אלא שהמשיב מחיש צעדיו אחריו, מגיע לצדו ומאיים עליו באופן ברור עם נשקו (כאשר המחסנית במצב "הכנס"). השניים נראים כמחליפים דברים למשך שניות ספורות, עד שהמתלונן מסתובב, משליך את הכוס מידיו ומתחיל לנוס. המשיב נראה מנסה לתפעל את הנשק בחוסר הצלחה ובשלב מסוים מתחיל לרוץ אחרי המתלונן עד שהמשיב נעצר (ייתכן בשל נפילת הכיפה מראשו).

המסקנה הברורה היא כי הסרטונים מבססים את מהלך האירועים המתואר בכתב האישום, למצער בעיקרו.

העולה מצפייה בסרטונים תואם, לכאורה, גם את גרסתו של המתלונן, וסותר לכאורה גרסה שהשמיע המשיב בדבר אירוע של ניסיון מצדו של המתלונן לחטוף את נשקו של המשיב.

11.לעניין כוונתו של המשיב לפגוע בערבי ממניע גזעני, לאומני או אידיאולוגי ובמטרה לעורר פחד או בהלה בציבור, ניתן להצביע על הראיות הבאות:

ראיה ראשונה – עדותו של המתלונן לפיה המשיב איים על ערבים, קילל אותו על רקע מוצאו, אמר שהוא רוצה להרוג את כל הערבים וכן שהוא רוצה להרוג את המתלונן.

ראיה שניה – עדותו של מר חבאבו, שהעיד כי אדם שנשא נשק, שזוהה כמשיב, פגש אותו באותו הלילה ושאל אותו "איפה אני יכול למצוא בני דודים".

ראיה שלישית – עדותו של מר אהרון יהודה, בן דודו של המשיב, אשר אותו ליווה המשיב קודם לעימות בין המשיב לבין המתלונן. מר יהודה העיד כי המשיב אינו נוהג לשאת עמו את הנשק (המצוי בחזקתו עקב שירות מילואים), וכאשר שאל אותו מדוע הינו עושה זאת באותו הלילה, קיבל מהמשיב תשובה לפיה: "אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים".

ראיה רביעית – עדותו של מר נוימן, אשר העיד כי פגש במשיב, לאחר ששמע ירייה, ושהמשיב אמר לו את המילים "בא אליך ערבי, מה תעשה?" (יצוין כי מר נוימן מצא את התרמיל ששויך לנשק שנשא המשיב ואף ציין את המיקום המדויק בו מצא את התרמיל).

ראיה חמישית – תכתובת בין המשיב לבין אמו, לאחר האירוע, ובה התבטאויות קשות כנגד הציבור הערבי.

ראיה שישית – עצם מהלך ההתרחשות שתוארה לעיל ובהעדר הסבר סביר אחר להתנהגותו של המשיב כלפי אדם שלא היתה לו עמו היכרות קודמת כלשהי. כך, גרסאותיו של המשיב, בהודעותיו בשב"כ ובמשטרה, נעו בין העדר זיכרון לאירוע, מלבד שחש מאוים, לבין גרסה לפיה המתלונן איים עליו וניסה לחטוף לו את הנשק (גרסה, שכפי שכבר צוין לעיל, נראית, לכאורה, כמתקשה להתיישב עם הסרטונים המתעדים את האירוע). הן השינוי, הלכאורי, בגרסה, והן העולה מהשוואתה עם הסרטונים נראים כמחזקים את הראיות כנגד המשיב. כמו כן, המשיב לא נהג לאחר ההתרחשות כמי שהיה צד לאירוע מאיים עם מי שקיים לגביו לפחות חשש שהינו מחבל ואשר הצליח לנוס מהמקום. כך, לא מצא לנכון המשיב לפנות למשטרה לאחר האירוע, לא מיד בסמוך לו וגם לא לאחר מכן.

12.המשיב ניסה להתמודד עם הראיות דלעיל בטיעון לפיו בהודעותיו של המתלונן נפלו סתירות שונות. לעניין זה ובזהירות המתחייבת, אציין כי עיון בהודעותיו של המתלונן מגלה הבדלים מסוימים, אולם אין הם מהסוג היכול להוות חריג לכלל לפיו טענות כנגד אמינות עדויות התביעה אין מקומן בשלב בחינת הראיות לכאורה (וראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 7906/23 רחמאן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (7.11.2023); עמ"ז 24736-08-24 אחמד נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.8.2024)).

המשיב הקדיש מאמץ רב לשכנע כי עדותו של מר חבאבו מתייחסת למפגש שהינו מאוחר לאירוע הירי ולא לפניו (כנטען בכתב האישום). לעניין זה מפנה המשיב לכך שמר חבאבו העיד שהאדם שדיבר עימו לבש חולצה לבנה ומהסרטונים ניתן ללמוד שבמהלך האירועים נשוא כתב האישום לבש המשיב, מעל חולצתו הלבנה, לבוש כהה, ונותר עם חולצה לבנה רק לאחר מכן. בטיעון זה, על פניו, יש ממש, וייתכן שיש ממש גם בטענה שמשקלה של הראיה המגולמת בהודעתו של מר חבאבו פוחת במידת מה אם אכן יתברר שהדברים המיוחסים למשיב נאמרו לאחר האירוע ולא לפניו. ברם, לאור כלל הראיות בתיק, אין באמור כדי לגרוע מהקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

עוד נטען כי יש להתייחס לגרסתו של המשיב ואף לאירועים עצמם תוך התחשבות בכך שהמשיב היה שיכור או קרוב לכך. מחד גיסא, לטיעון זה יש תימוכין בעדותו של מר חבאבו ובעדותו של מר נוימן. מאידך גיסא, טיעון זה נשלל בעדותו של מר אהרון יהודה. המשיב עצמו העיד כי אמנם שתה לפני האירועים אולם לא היה שיכור. ברם, גם טענה זו והשלכותיה מקומן בהליך העיקרי ולא בשלב בחינת הראיות לכאורה (ראו, למשל: בש"פ 6698/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (13.10.2014)).

13.העולה מהמקובץ הוא שמהלך האירועים הנטען בכתב האישום תואם לכאורה את העולה מסרטונים המתעדים את שאירע, ואת עדותו של המתלונן.

באשר לכוונה המיוחסת למשיב לפגוע בערבים, זו נתמכת במהלך האירועים – בכך שהמתלונן לא היה מוכר למשיב קודם לכן, בכך שהמשיב זיהה את המתלונן כערבי – באמור לעיל לגבי גרסאותיו של המשיב לגבי מהלך האירועים וכן בעדותו של המתלונן לגבי הדברים שאמר לו המשיב במהלך האירועים, וביתר העדויות והראיות עליהן עמדתי לעיל.

בטיעוניו של המשיב אין, בשלב זה, כדי למנוע את המסקנה הברורה כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי תיק החקירה מכיל ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ב.מעצר מאחורי סורג ובריח או חלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני

14.בית המשפט קמא קבע, כפי שצוין לעיל, כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני, בתנאים שנקבעו על ידו. בנימוקיו, עמד בית המשפט קמא על חומרתן של העבירות המיוחסות למשיב, על כך שעבירות אלו מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית ובד-בבד גם על כך שגם במקרים חמורים מסוג זה על בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות לחלופת מעצר. בהמשך, מבהיר בית המשפט קמא מדוע הינו סבור כי בנסיבות דנן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

מסכים אני לקביעתו של בית המשפט קמא כי גם במקרים חמורים (ואף במקרים חמורים מסוג המקרה דנן) יש לשקול את האפשרות לחלופת מעצר. עם זאת, חולק אני על מסקנתו של בית המשפט קמא לגבי התוצאה המתבקשת לאחר שקילת נסיבות העניין דנן, וזאת מהטעמים שיובהרו להלן.

15.העבירות המיוחסות למשיב ונסיבותיהן, בנוסף להיותן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית (וביותר מחלופה אחת מהחלופות הקבועות לעניין זה בחוק המעצרים), משלבות יותר מהיבט אחד המבסס מסוכנות ברף הגבוה ביותר.

ראשית, מיוחסות למשיב עבירות שנעשו מתוך מניע לאומני אידיאולוגי ובנסיבות של טרור – רצון לפגוע במי שנמנה על הציבור הערבי בישראל, תהיה זהותו אשר תהיה, מתוך מטרה לעורר פחד או בהלה בציבור הנ"ל.

בבש"פ 5416/22 מדינת ישראל נ' אלימלך (7.9.2022), נזדמן לי לציין כי:

"...אף העבירות לגביהן קיימת בחוק המעצרים חזקת מסוכנות אינן מקשה אחת לעניין מידת המסוכנות הנגזרת מהן. בנוסף לכך, המסוכנות נלמדת גם מנסיבותיה של כל עבירה ועבירה.

פעולות טרור, על רקע לאומני וגזעני, הינן בעלות מסוכנות בדרגה גבוהה במיוחד. הנכונות לקפד את חייו או לפגוע פגיעה גופנית קשה באדם רק בשל לאומיותו או גזעו הינה מסוכנת במיוחד, למרבה הצער, בנסיבותיה של מדינת ישראל.

מצבים בהם מתלהטות הרוחות בהקשר האמור, או שקיים פוטנציאל להלהטת הרוחות, הינם, למרבה הצער, לא נדירים בארצנו, ואין טעם לסבור שלא ימשיכו להיות כאלו גם בעתיד הנראה לעין" (שם, בפסקה 12).

אציין כי דבר אלו נכתבו ביום 7.9.2022, יותר משנה קודם לאסון ה-7.10.2023, והם נכונים להשקפתי אף ביתר שאת בעת הקשה הזאת.

שנית, המשיב מואשם בעבירות נשק (פעולה בנשק למטרות טרור) ואף בירי מנשק חם. בבש"פ 8264/23 מהלוויס נ' מדינת ישראל (22.11.2023), נקבע כי כאשר כתב אישום מייחס לנאשם בגיר עבירות נשק שקיימת לגביהן חזקת מסוכנות, "השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני אל מחוץ לכותלי הכלא, היא לא 'למה לא?', אלא 'למה כן?'" (שם, בפסקה 10). עוד נקבע כי בעבירות נשק הכלל הינו מעצר מאחורי סורג ובריח ושחרור לחלופת מעצר יהיה רק בנסיבות חריגות (ראו, בין רבים: בש"פ 4930/22 חשים נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (4.8.2022); בש"פ 6226/23 עואדה נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (12.09.2023); בש"פ 4664/24 מדינת ישראל נ' אל צאנע (23.6.2024)).

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה שכאשר האישום מייחס לנאשם עבירות שגם נעשו מתוך מניע לאומני אידיאולוגי וכרוך בהן גם שימוש בנשק חם, רק נסיבות חריגות במיוחד ויוצאות דופן תצדקנה שחרור לחלופת מעצר.

16.איני סבור שהנסיבות אותן מנה בית המשפט קמא בהחלטתו עומדות במבחן עליו עמדתי לעיל ומצדיקות את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

יוזכר תחילה כי הערכתו של שירות המבחן היתה, כקבוע בתסקיר המעצר, כי: "אנו מעריכים כי קיימת מידת סיכון גבוהה להישנות מקרים דומים בעתיד".

הנסיבות עליהן עמד בית המשפט קמא – העדר עבר פלילי, נכונות שירות המבחן להמליץ על חלופת המעצר המוצעת למרות מסוכנותו הגבוהה של המבקש עליה עמד (למעצר מאחורי סורג ובריח למרות המלצה חיובית שכזו, כאשר עסקינן בעבירת נשק, ראו לדוגמא: בש"פ 968/22 ח'וויס נ' מדינת ישראל (16.2.2022)), והתרשמות חיובית מהמפקחים – אינן, לדעתי, בגדר נסיבות חריגות ויוצאות דופן שיש בהן כדי להצדיק שחרור לחלופת מעצר, כאשר מיוחסות למשיב עבירות מסוגן של העבירות דנן (כמפורט לעיל).

התוצאה

17.מהטעמים שפורטו לעיל, הנני רואה לנכון להורות על דחיית הערר שהוגש על ידי המשיב (עמ"ת 32599-10-24) ועל קבלת הערר שהוגש על ידי המדינה (עמ"ת 29934-10-24), כך שמעצרו של המשיב, עד לתום ההליכים נגדו, יהיה מאחורי סורג ובריח.