עע"מ 10315/09 ולנטינה חרסיטופורוב נ. משרד הפנים

1.

בפניי בקשה לסעד זמני (אשר כונתה "בקשה למתן צו ביניים) שהוגשה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (השופט ר' שפירא), בגדרו נדחתה עתירה מנהלית אותה הגישה המבקשת.

2.

המבקשת הגיעה מרוסיה לישראל בתאריך 11.6.2006. הליכים שהגישה לקבלת מעמד על פי חוק השבות נדחו. ביוני 2006 היא פגשה את בן זוגה עימו חיה, לטענתה, כידועה בציבור. היא פנתה למשרד הפנים לקבלת מעמד מכח הסכם ידועים בציבור שניתן לו תוקף של פסק דין בתאריך 8.7.08. בטרם מתן הכרעה בעניין נפטר בן זוגה של המבקשת בתאריך 06.04.09. על רקע האמור נדחתה בקשה לקבלת היתר שהייה בישראל. בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה דן בעתירה וקבע כי החלטת משרד הפנים סבירה. עוד הודגש כי: "במקרה זה, מאחר ובמועד פטירתו של בן הזוג טרם הוחל על העותרת ההליך המדורג ולא ניתנה לה אשרה לשהות בישראל מכח ההליך המדורג, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב שלא לאשר את שהיית העותרת בישראל מכח אותו קשר זוגי שאינו קיים עוד". מכאן הוגש ערעור לבית המשפט העליון יחד עם הבקשה הנדונה למתן צו זמני.

המבקשת מדגישה את נסיבותיה האישיות הקשות. עסקינן באשה בת 56 שהתאלמנה לאחר שבן זוגה הישראלי עימו חיה 3 שנים נפטר בפתאומיות בגיל 55. המבקשת תכננה לבנות בית עם בן זוגה ולקבל מעמד של ידועה בציבור, אך כל חלומותיה התמוטטו לפתע, תוך שהיא נדרשת לעזוב את הארץ. לטענתה, היה מקום לאפשר לה לפנות לוועדה בין-משרדית לעניינים הומניטאריים שתשקול את נסיבותיה, לרבות הסכם ידועים בציבור שקיבל תוקף של פסק דין. לטענתה, על פי החומר שצורף לבקשתה, היא הייתה אמורה לזכות במעמד אלמלא פטירתו של בן זוגה. לפיכך, היא סבורה שיש להיעתר לבקשתה.

המשיב מתנגד לבקשה לסעד זמני. לטענתו, הערעור על פניו אינו מגלה עילה כלשהי המצדיקה התערבות בפסק הדין של בית משפט קמא. על-פי קו זה, סיכויי הצלחת המבקשת נמוכים ביותר. הודגש על-ידי המשיב כי תחילה פנתה המבקשת לקבל מעמד מכח חוק השבות ונדחתה (בג"ץ 5396/06). אף ההליכים לקבלת מעמד מכח היותה ידועה בציבור היו רק בתחילתם, טרם נפטר בן זוגה. המשיב מוסיף וטוען, כי בחינת מאזן הנוחות גם היא תומכת בדחיית הבקשה לסעד זמני. הוא הפנה לפסיקה של בית המשפט העליון, לפיה אי מתן צו המניעה לא יגרום למצב בלתי הפיך, שכן אם יתקבל הערעור לא תהיה מניעה מהמבקשת לממש את זכותה ולשוב לישראל (עע"מ 5014/04 הלן לוליה פואדורה נ' שר הפנים ).

3.

לכאורה לא הצליחה המבקשת להוכיח שסיכויי הערעור נוטים לטובתה, פרט לנקודה אחת: ייתכן, מבלי להביע עמדה, שיש לאפשר לה לפנות לוועדה בין-משרדית לעניינים הומניטריים, על רקע נסיבותיה האישיות. יצוין כי המשיב כלל לא טרח להתייחס לטענה האמורה במסגרת תגובתו. מכאן יש לבחון את השיקול בדבר מאזן הנוחות. המשיב הסתמך על פסיקה התומכת במידה מסוימת בעמדתו. סבורני כי כל מקרה צריך להישקל על פי נסיבותיו. כאן ראוי לדעתי ליישם את הנפסק בעניין דיסוזה על ידי השופט דנציגר:

"לטענת המשיב, לא ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך אם לא יינתן סעד זמני, שכן אם יתקבל הערעור, תוכל המבקשת לממש את זכותה להסדיר את מעמדה בישראל. טענה זו הינה בבחינת "לעג לרש". המבקשת הינה עובדת זרה שהגיעה לארץ על מנת שתוכל להתפרנס, ולשם כך שילמה, לדבריה, סכום שהינו סכום עתק עבורה, בסך של כ-5,000 $. גם אם יתקבל הערעור, תיאלץ המבקשת להשקיע - שוב - סכום גדול בגין כרטיס טיסה, עמלה לסוכן וכיו"ב על מנת לשוב לישראל. ישנו סיכוי סביר כי אם לא יינתן הסעד הזמני, פירוש הדבר יהיה כי מבחינה מעשית לא תוכל המבקשת לשוב ולעבוד בישראל, אף אם יתקבל ערעורה, ובכך יהפוך ערעורה לתיאורטי.כאמור לעיל, בנסיבות העניין, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, מחייב מאזן הנוחות מתן צו זמני האוסר על הרחקתה של המבקשת מהארץ, וזאת עד למתן פסק דין בערעור, וכך אני מורה (עע"ם 2779/08 הילדה דיסוזה נ' משרד הפנים ).

4.

לאור האמור לעיל ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות סבורני כי במקרה זה ראוי להיעתר לבקשה. ניתן בזאת צו זמני האוסר על הרחקתה של המבקשת מהארץ וזאת עד למתן פסק דין בערעור.