עע"מ 1090/19 קלימי דיין נג'טולה נ. עיריית בת ים

לפניי בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגד המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) בעת"מ 35870-07-16 מיום 11.1.2019.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הוא בעל זכויות בנכס מסחרי בבת ים (להלן: החנות ) ובדירת מגורים בחולון (להלן: הדירה ). בשנת 1982 מכר המבקש שליש מזכויותיו בחנות לאדם נוסף (להלן: השותף ). בשנת 1987 העתיק המבקש את מקום מגוריו לארצות הברית ומאז הוא מתגורר שם. במשך כ-30 שנה ועד לשנת 2012, נצבר על החנות חוב ארנונה (להלן: החוב ), העומד כיום על סך של כשני מיליון שקלים. החל משנת 1991, פעלה המשיבה באמצעים שונים לגביית החוב – אך ללא הצלחה. עקב כך, ביום 15.11.2009 פתחה המשיבה בהליכים נגד המבקש בהוצאה לפועל למימוש החנות ( להלן: תיק בת ים ). ביום 29.1.2013, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נוסף נגד המבקש למימוש הדירה בגין החוב (להלן: תיק חולון ). בשנת 2012 נחתם הסכם פשרה בין השותף והמשיבה (להלן: הסכם הפשרה ), לפיו סוכם כי השותף ישלם למשיבה סכום הנמוך מחלקו היחסי בחוב בתמורה לסילוק חובו למשיבה, ומבלי לגרוע מזכותה לגבות את כל יתרת החוב מהמבקש.

2.

משהמגעים בין המבקש והמשיבה להסדרת החוב כשלו, עתר המבקש נגד המשיבה בעתירה מנהלית מיום 16.2.2014, וביום 23.9.2014 נמחקה העתירה בהסכמתו. השגה שהגיש המבקש למשיבה על החוב נדחתה ביום 15.1.2015 בנימוק שמועד ההשגה חלף, וערר שהגיש על החלטה זו נדחה בשל העדר סמכות הועדה לדון בטענות שהעלה המבקש כיוון שהחוב הפך חלוט וכי הליך ההשגה והערר הוגשו שנים לאחר שנודע למבקש על החוב. נגד ההחלטה בערר הגיש המבקש ערעור מנהלי שאוחד יחד עם עתירה מנהלית נוספת שהגיש, הנוגעת לחיובי ארנונה ולהליכי גבייה מנהליים שנקטה המשיבה לגביית החוב (להלן: ההליך המאוחד ) . במסגרת זו התבקש וניתן צו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, שהותנה בהפקדה של 20,000 ש"ח, וזאת עד להכרעה בהליך המאוחד.

3.

בהליך המאוחד, שהתנהל בבית המשפט קמא, טען המבקש כי החוב התיישן ברובו; כי לא היה מודע לקיומו של החוב כיוון שאינו תושב ישראל; כי היה על המשיבה להמציא את דרישת התשלום למקום מגוריו בארצות הברית; כי היה על המשיבה לפטור אותו מתשלום החוב כיוון שהחנות לא ראויה לשימוש; וכי בין השנים 2009-2002, עת שהה פולש בחנות, היה על המשיבה לדרוש תשלום ארנונה מהפולש. עוד טען המבקש כי בהסכם הפשרה עם השותף ויתרה המשיבה על מלוא החלק היחסי של השותף בחוב, ולא רק על הסכום ששילם השותף בפועל למשיבה.

בית המשפט קמא קבע כי המבקש ידע על החוב לכל המאוחר בשנת 2009 בעוד שאת עתירתו הגיש רק בשנת 2016. לפיכך נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת העתירה המנהלית והעתירה נדחתה בשל השיהוי הניכר שבהגשתה. הערעור המנהלי נדחה משלא מצא בית המשפט קמא מקום להתערב בהחלטת וועדת הערר. לפיכך הורה בית המשפט על חידוש הליכי הגבייה נגד המבקש. עם זאת, סבר בית המשפט קמא כי המשיבה חרגה מסמכותה באשר להטלת יתרת כל חוב השותף על המבקש במסגרת הסכם הפשרה, ומשכך הורה על הפחתת מלוא החלק היחסי של השותף מהחוב נכון למועד הסכם פשרה.

המבקש סירב להשלים עם פסק הדין והגיש לבית משפט זה ערעור, וכעת הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

טענות הצדדים

4.

לשיטת המבקש, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. המבקש טוען כי בית משפט קמא לא דן בטענותיו המהותיות כיוון שדחה את עתירתו מחמת שיהוי. לדידו, לאחר בירור טענותיו בעניין השיהוי וההתיישנות נגד החוב, יבוטל החוב או לכל הפחות יופחת במידה ניכרת. עוד טוען המבקש כי חרף החשיבות שבדבר, לא נמסרה לו אזהרה כדין בתיק חולון, וכי ההליכים נפתחו נגדו בחוסר תום לב כיוון שהמשיבה שלחה את דרישות התשלום לכתובת נכסיו בארץ שעמדו ריקים ולא למקום מגוריו בארצות הברית.

באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי הנכסים אינם מוחזקים על ידו למטרות מגורים או למטרות השקעה – אלא כחלק מהזדהות עם ישראל. עוד טוען המבקש כי לא ייגרם למשיבה נזק אם יקבע כי יש לעכב את הליכי הוצאה לפועל, בין היתר כיוון שמדובר בחוב שתחילתו לפני כ-30 שנה, כאשר גם תיקי ההוצאה לפועל נפתחו זה מכבר, וכן כי בתיק חולון לא בוצעה המסירה כדין. לבסוף, טוען המבקש כי לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם המשיבה תפעל למכירה מהירה של הנכסים כיוון שמכירה באמצעות כונס נכסים גוררת אחריה הפחתת ערך ותשלום מיסים שלא לצורך.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת להבהיר כי תיק בת ים נסגר ביום 21.1.2018 ולמעשה הליכי ההוצאה לפועל ננקטים בתיק חולון בלבד. לדידה, סיכויי הערעור קלושים כיוון שהטענות שמעלה המבקש בערעור נידונו ונדחו באופן מפורט ומנומק על ידי בית המשפט קמא לגופן; כי המבקש ידע על קיום החוב ועל הליכי הגבייה נגדו; כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר; כי החוב הפך חלוט לאחר שביום 17.11.2013 נקבע בהליך ההוצאה לפועל בתיק חולון כי המסירה בוצעה כדין, והמבקש לא ערער על ההחלטה; וכי עיקר טענות המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

באשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי הוא נוטה בבירור לטובתה כיוון שהדירה עומדת ריקה מזה שנים רבות ומהווה מפגע תברואתי ומטרד לשכנים. עוד טוענת המשיבה כי הדירה צוברת חובות לעיריית חולון; כי הדירה מצויה בהליכי כינוס מתקדמים; וכי המבקש מכר את החנות בשנת 2012 ומשכך לא ברורה טענתו בדבר רצונו להחזיק בנכסים אלו כחלק מהזדהותו עם ישראל.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, וביתר המסמכים שצורפו על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא, כי סעד זמני בערעור יינתן במקרים חריגים בלבד, והוא מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד, כי סיכויי הערעור טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, במובן זה שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והערעור יתקבל – יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו (עע"מ 1719/15 זכאי נ' עיריית חיפה , פסקה 10 (17.4.2016); עע"מ 1917/15 לוציאן נ' עיריית יבנה , פסקה 4 (14.2015) ; עע"מ 9897/17 א.ש אלפא נכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל חיפה (11.1.2018)).

בעניינו של המבקש, ומבלי לטעת מסמרות, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. לא ניתן להתעלם מהשיהוי הכבד שבהגשת העתירה. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות שהונח לפניו וקבע כי החל משנת 1991 שלחה המשיבה הודעות תשלום ותזכורות רבות לכתובת הנכס, וכן כי המבקש ידע על החוב לכל המאוחר בשנת 2009 בעוד שאת עתירתו מושא ערעור זה הגיש רק בשנת 2016, בחלוף כ-7 שנים. עוד דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש לשיהוי בגביית החוב מצד המשיבה בנימוק לפיו מתקיימת בעניינו של המבקש עילה המצדיקה את השהיית הגבייה. מלבד האמור, מרבית מטענותיו של המבקש בערעור מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שכידוע, בית משפט זה נוטה שלא להתערב בקביעות מסוג זה אלא במקרים חריגים.

גם מאזן הנוחות מוביל לדחיית הבקשה. המבקש לא הציג תשתית עובדתית מספקת להראות כי ביצוע פסק הדין יסב לו נזק בלתי הפיך. מדובר בנכס שעומד ריק וללא כל שימוש – לא למגורים ולא למטרות עסקיות, ואין על כך מחלוקת. בנוסף, לא נטען כי בכוונתו של המבקש לעשות שימוש כלשהו בנכס. כל שנטען בהקשר זה הוא כי נכסי המבקש מוחזקים על ידו "כחלק מהזדהות יהודית עם ארץ ישראל". בנסיבות העניין אין בטענה זו כדי להועיל למבקש. ויפים לעניין זה דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין : "הטענה בדבר הצורך למכור נכס לתשלום החוב היא מאלה העשויות להישמע כאשר המדובר בדירת מגורים, אך ככלל לא בנכסים אחרים" (ע"א 863/05 בולוס נ' Globe Master Management Ltd. , פסקה ז' (10.4.2005)). בענייננו, אף אם בסופו של יום יתקבל ערעורו, יוכל המבקש, לרכוש נכס אחר בישראל. האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בכך שהמבקש כלל לא טען לקיומו של ערך סנטימנטלי בנכסים הספציפיים אותם ביקשה המשיבה לממש במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

7.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ש"ח.