עע"מ 1347/07 סוק מאיה גורונג נ. משרד הפנים

1.

המבקשת הינה אזרחית נפאל שהגיעה לישראל בחודש דצמבר 2004 לצרכי עבודה. כעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, מאז 22.7.06 שוהה המבקשת בישראל שלא כדין. בשלהי ספטמבר 2006 נעצרה המבקשת ולאחר שנערך לה שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, הוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. בהמשך הורה בית הדין למשמורת על שחרורה של המבקשת בתנאים אך מכיוון שלא עלה בידה לעמוד בתנאי הערבות שנקבעו, הורה בית הדין להכניסה להליך הרחקה מן הארץ. ביני לביני הגישה המבקשת עתירה מנהלית לשחרורה ושוחררה עד להכרעה בה. המבקשת היתה אמורה להיות מורחקת מן הארץ ביום 25.10.06, אך נותרה בישראל לאחר שסירבה לחתום על מסמך הסכמה לעלות על הטיסה.

2.

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ש' גדות) דחה את העתירה המנהלית בציינו כי משהוחלט על שחרורה של המבקשת – הוא הסעד שהתבקש בעתירה - אין עוד מקום לעתירה. בית המשפט קבע כי למבקשת אין כל זכות קנויה לעכב את הרחקתה מישראל, הימצאותה בישראל נובעת מסירובה לחתום על מסמכים ואין להתיר לה ליהנות מהתנהלות המעידה על חוסר תום לב. בית המשפט הדגיש את התנהלותה הפסולה של המבקשת שנמנעה מלצרף תצהיר לעתירתה הגם שהיתה בידה שהות מספקת לעשות כן ולא גילתה את מלוא העובדות הנכונות בפני בית המשפט. הוא אף ציין כי שקל לחייבה בהוצאות חרף היותה עובדת זרה למרות הזמן הקצר יחסית שהיא שוהה בישראל.

פסק הדין ניתן ביום 6.12.06 וביום 29.1.07 נעצרה המבקשת בשנית.

3.

לאחר מעצרה הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ועמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. עם קבלת הבקשה הוריתי כי עד להכרעה בבקשה לא תורחק המבקשת מישראל.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר הותיר על כנו את צו ההרחקה שהוצא נגדה מאחר שמתוך תקופה של שנה ותשעה חודשים ששהתה בישראל, רק כחודשיים מהם היא שוהה בארץ שלא כדין, מ דובר

במעצרה הראשון ולא היה מקום לדבריה לזקוף לחובתה את התנגדותה להרחקה מישראל. היא מציינת כי לוותה סכום העומד על כ- 4,000 – 5,000 $ בארצה כדי להגיע לעבוד בישראל והיא חוששת לחייה ולחיי בני משפחתה אם תוחזר לנפאל מבלי שפרעה את חובה.

המבקשת טוענת כי לאחר ששוחררה ממשמורת ביום 7.11.06, היא לא ידעה על ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדה אלא סברה ששוחררה ממשמורת על מנת למצוא מעסיק חדש, ואכן מצאה מעסיקה חדשה בירוחם. לטענתה, רק באמצע חודש ינואר, כשסורבה בקשת המעסיקה החדשה לקבל אשרה מתאימה עבורה, נודע לה כי ניתן נגדה פסק דין וזמן קצר לאחר מכן נעצרה בשנית ומאז היא במשמורת. באת כוחה מציינת כי להלוואה שנטלה בנפאל התווספה בינתיים הלוואה שנטלה מחברים בישראל לצורך תשלום לעורך הדין והפקדת ערבות בגובה 10,000 ₪, ערבות שחולטה. עוד היא סבורה כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כשזקף לחובתה של המבקשת את אי שחרורה מהמשמורת, שנבע מחסרון כיס וכי לא היה מקום ליתן משקל מכריע לסירובה לחתום על מסמכי הנסיעה משלא ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות ולכך שסירוב זה היה מפלט אחרון מבחינתה משהבינה את מצבה. לדבריה, ספק אם היה נהיר למבקשת על מה היא נדרשת לחתום כאשר סירבה לחתום על המסמכים, בהתחשב בכך שאינה מדברת אנגלית ועברית.

עוד אציין כי בין היתר מוחה באת כוח המבקשת בערעור על חוסר הטעם שבגירושה של המבקשת בחוסר כל לארצה ובהבאת עובדת סיעודית אחרת תחתיה ומדגישה כי מטרת הערעור להביא לביטול צו ההרחקה ולאפשר את המשך העסקתה של המבקשת בישראל בתחום הסיעוד אצל המעסיקה שקיבלה אותה לעבודה.

4.

המשיבים סבורים כי דין הבקשה והערעור כולו להידחות על הסף כיוון שהערעור הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו – יותר מחודשיים לאחר מתן פסק הדין, כאשר המבקשת היתה מיוצגת בהליך בפני בית המשפט לעניינים מנהליים ועל פי פסק הדין הוא ניתן במעמד הצדדים. לפיכך הם סבורים כי יש להורות על מחיקת הערעור.

לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע סבורים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים מאחר שאינו מגלה עילה משפטית המצדיקה התערבות, בין היתר בשים לב לכך שהטענה כי המשיבים מקפידים על קיום נוהל שמיים סגורים אינה סבירה ולאחר שבקשה של המבקשת להסדיר את מעמדה אצל המעסיק החדש נדחתה. בנוסף הם סבורים כי המבקשת מנסה לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מנהליים ומציינים כי הערעור הוגש רק לאחר מעצרה של המבקשת בשנית ויש להניח כי לולא היתה נעצרת לא היה מוגש ערעור כלל ועל כן מ דובר בניסיון לבטל את צו ההרחקה והמשמורת הנוכחיים במסווה של ערעור על פסק הדין החלוט שנתן בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבים סבורים עוד כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם לאור התנהלותה של המבקשת בעבר, שכן לדבריהם, קיים חשש כי אם יידחה הערעור,

המבקשת תנסה לסכל את יציאתה מישראל, בהדגישם כי המבקשת לא עמדה בהתחייבות שנתנה לצאת מישראל בתוך 7 ימים ממועד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים והמשיכה לשהות בארץ באופן בלתי חוקי.

5.

ערה אני לטיעוני המשיבים שבחלקם מצאתי טעם, ולמרות זאת החלטתי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

ראשית, ובהתייחס לטענת המשיבים כי יש להורות על מחיקת הערעור, לא מצאתי לשעות לבקשה זו מאחר ולטעמי מצריך הדבר בירור ובדיקה עובדתית תוך מתן האפשרות למבקשת להגיב לדברים ותוך בחינת טענותיה של המבקשת לפיהן לא הובהר לה טיב ההליכים וההחלטות בשפה הנהירה לה.

לגופו של עניין. המבקשת עבדה בישראל תקופה הקרובה לשנתיים ימים. בחלקה המכריע של התקופה הקפידה על כך שיהיו ברשותה האישורים הנדרשים ולמעשה הליכי הרחקתה ארצה החלו לאחר שלא היו בידיה האישורים הנדרשים משך חודשיים בלבד. ערה אני לכך שככל הנראה קיים טעם לפגם בהתנהלותה של המבקשת, ואולם לא ניתן להתעלם מכך שמ דובר במי שחטאה העיקרי בכך שביקשה להתפרנס ולסייע בכלכלת משפחתה, ואכן, המצוקות המתוארות על ידי המבקשת הן ממין אלה המוכרות בעניינם של מהגרי עבודה. כך או כך, המחוקק הוא שנתן בידה של המבקשת זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ברי בעיני כי דיון בערעור לאחר שתורחק המבקשת אל ארץ מוצאה מרוקן מכל תוכן ממשי את זכות הערעור ולפיכך אני סבורה כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, ובהתחשב בכך שהמבקשת שוהה במעצר מאז חודש ינואר, אני מורה כי הדיון בערעור יתקיים לא יאוחר מיום 15.5.07.

הבקשה מתקבלת, כאמור.