עע"מ 1589/13 LIN MAOLI נ. משרד הפנים

לפניי שלוש בקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כב' השופט א' יעקב ) בעת"מ 53362-01-13, עת"מ 53362-01-13 ועת"מ 53440-01-13, מיום 19.2.2013, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין, בו נדחו עתירות המבקשים לביטול צו הרחקה שהוצא נגדם. החלטתי לדון בבקשות במאוחד.

1.

המבקשים הינם נתיני סין. המבקש בתיק 1594/13 (להלן: המבקש 1 ) נכנס לישראל לראשונה ביום 20.8.2002 במסגרת אשרת עבודה ב/1 שניתנה לו כדין. המבקש עבד בתחום הבניין לתקופה של כשנתיים. ביום 9.9.2004 נכנס המבקש 1 לישראל בשנית במסגרת אותה אשרה לתקופה של כשלוש שנים וחצי. ביום 13.7.2011 נכנס המבקש 1 לישראל בפעם השלישית, אלא שהפעם נכנס במסגרת אשרת תייר (ב/2) שתוקפה שבוע בלבד, וזאת לצורך מתן עדות במשפט שמתנהל נגד מעסיקו הקודם, בעניין שכרו של המבקש 1. המבקש 1 לא יצא מהארץ בתום השבוע שניתן לו, והערבות שהפקיד חולטה. המבקש בתיק 1592/13 (להלן: המבקש 2 ) נכנס לישראל לראשונה ביום 21.9.03 במסגרת אשרת עבודה ב/1 שניתנה לו כדין ועבד בישראל בתחום הבניין למעלה מחמש שנים. ביום 3.6.11 נכנס המבקש 2 לישראל בשנית במסגרת אשרת תייר (ב/2) שתוקפה שבוע בלבד, וזאת לצורך מתן עדות במשפט שמתנהל נגד מעסיקו הקודם, בעניין שכרו. המבקש 2 לא יצא מהארץ בתום השבוע שניתן לו, על אף שנדחתה בקשתו להארכת האשרה, והערבות שהפקיד חולטה. המבקש בתיק 1589/13 (להלן: המבקש 3 ) נכנס לישראל לראשונה ביום 21.9.03 במסגרת אשרת עבודה ב/1 שניתנה לו כדין ועבד בישראל בתחום הבניין כשלוש שנים וחצי. ביום 2.12.11 נכנס המבקש 3 לישראל בשנית במסגרת אשרת תייר (ב/2) שתוקפה שבוע בלבד, וזאת לצורך מתן עדות במשפט שמתנהל נגד מעסיקו הקודם, בעניין שכרו. המבקש 3 לא יצא מהארץ בתום השבוע שניתן לו, והערבות שהפקיד חולטה.

ביום 15.1.2013 עוכבו המבקשים במסגרת פעילות אכיפה יזומה לאיתור שוהים בלתי חוקיים. לטענת המבקשים, במהלך עיכובם הפעילו השוטרים אלימות קשה כלפיהם, אשר גרמה להם חבלות חמורות. נגד אותם שוטרים הגיש בא כוח המבקשים תלונה למשטרה. במקביל, הוצאו נגד המבקשים צווי משמורת והרחקה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: הצווים ). בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אישר בשלושה דיונים את הצו שהוצא נגד המבקש 1 וכן אישר בשני דיונים נפרדים את הצווים שהוצאו נגד המבקשים 2 ו-3.

2.

המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בבקשה להורות על ביטול הצווים ולשחררם בערבות ובתנאים מגבילים. זאת, על מנת לאפשר להם להיחקר אודות תלונתם ולהשמיע את טענותיהם בפני המשטרה. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי הצווים ניתנו כדין וכי אין כל הצדקה להמשך שהותם של המבקשים בישראל. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה ובמקביל הגישו המבקשים את הבקשות שלפניי למתן צו מניעה זמני, אשר ימנע את הרחקתם ונקיטת הליכי משמורת נגדם, עד לסיום בירור עניינם במסגרת הערעור.

3.

לטענת כל אחד מהמבקשים, שהייתם בארץ מעבר לזמן שהותר להם, במסגרת האשרות שקיבלו, מקורה בטעות שבתום לב, וכי כל רצונם הוא לקבל את השכר מעבודתם הקודמת בישראל ולשוב למדינתם. נטען כי הרחקתם מישראל בטרם התברר עניינם במסגרת הערעור וההליך הפלילי אשר מתנהל נגד השוטרים שלכאורה תקפו אותם, תגרום נזק בלתי הפיך מאחר ותישלל מהם זכות יסוד של גישה לערכאות שיפוטיות, ואף ימנע מיצוי הדין עם השוטרים.

4.

לטענת המשיבה, האשרה שהונפקה למבקשים הייתה לפרק זמן קצר ביותר, וכי לא ניתן נימוק מספק לשהייתם בארץ מעבר לפרק זמן זה. בנוסף, טוענת המשיבה כי מעיון בהודעות הערעור שהגישו המבקשים עולה שהטענה היחידה לביטול הצו הינה הליך פלילי המתנהל נגד השוטרים שתקפו לכאורה את המבקשים. אלא שניהול הליכים משפטיים אינו מהווה עילה לעיכוב הרחקה או למתן היתר שהייה. בנוסף, המשטרה הודיעה כי סיימה לחקור את המבקשים והחליטה על סגירת תיק החקירה האמור מחוסר ראיות. על כן, לטענת המשיבה סיכויי הערעור נמוכים ביותר ואף אם יתקבל הערעור, תהיה בידי המבקשים האפשרות לשוב לישראל במסגרת אשרה זמנית.

5.

לאחר שעיינתי בבקשות, מצאתי כי דינן להידחות. הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה אשר בבסיס הערעור. זאת, אלא אם יוכיח המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יינתן הסעד, הוא בלתי הפיך (ע"א 2469/06

סויסה נ' חברת זאגא

בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (21.5.2006)). לא אחת נקבע על ידי בית משפט זה, שהתנאי השני העוסק במאזן הנוחות, הינו התנאי המרכזי מבין השניים (בש"א 219/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (8.2.96); בש"א 3215/06 הממונה על הגבלים עסקיים נ' דור אלון אנרגיה בישראל

1988 בע"מ (26.4.06); ע"א 8380/06 האפוטרופוס הכללי נ' פלוני (10.12.06)). כמו כן, נקבע כי בקשה לעיכוב ביצוע תדחה מן הטעם של סיכויי הערעור, רק במצבי קיצון כאשר ברור לחלוטין שאין לערעור כל סיכוי של הצלחה (ע"א 25/81 גולדנברג נ' בנט (20.1.81)). ואכן, ברי כי המקרים שלפנינו הם מאותם מקרי קיצון.

6.

טענתם האחת והיחידה של המבקשים בערעור שהוגש על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי, עוסקת בזכותם להשמיע טענותיהם כנגד השוטרים בפני המשטרה, במסגרת חקירה המתנהלת בעקבות תלונתם. זכות זו שרירה וקיימת כל עוד מתקיימים הליכי חקירה בתיק הנדון. מאחר והמשטרה הודיעה כי חקירת המבקשים הסתיימה וכי התיק נסגר, זכויותיהם של המבקשים מוצו למעשה (בכפוף לזכות הערר) ועל כן אין בהן כדי להצדיק שהייתם בישראל. בהתייחס לתגובות המערערים לתשובת המשיב, מהן עלה כי ברצונם להגיש ערר על ההחלטה לסגור את התיק, יוער כי הם יוכלו לעשות זאת באמצעות בא כוחם ונדמה כי נוכחותם הפיזית בישראל אינה נדרשת לשם כך. מכאן עולה כי סיכויי הערעורים שהגישו המבקשים נמוכים ומצדיקים דחיית הבקשות.

למעלה מן הצורך ארחיב ואציין כי, בבחינת מאזן הנוחות, גם לו תיק החקירה היה עדיין בעיצומו, וזכותם של המבקשים להשמיע טענותיהם הייתה עוד רלוונטית, דומה כי אף בכך לא היה די כדי לבטל את הצו ולאפשר המשך שהייתם בארץ בניגוד לאשרות שניתנו להם. זאת, בהתאם להלכה פסוקה לפיה אין בקיומן של תביעות משפטיות למיניהן כדי להצדיק המשך שהות בניגוד לאשרה שניתנה כחוק ואף לא יציאה ממשמורת (בר"ם 2682/10 מדינת ישראל נ' Lin

(3.5.2010); בר"ם 1822/11 סנטו נ' משרד הפנים (13.3.2011)). והרי, אשרות הכניסה הזמניות שניתנו למבקשים בכניסתם האחרונה לישראל, ניתנו לצורך מתן עדויותיהם בהליכים משפטיים. אפשר שאשרה זמנית כזו תינתן שוב היה ויצטרכו המבקשים להעיד בהליכים משפטיים נוספים.

על בסיס כל האמור, דין הבקשות להידחות.