עע"מ 1814-24 עע"מ 1814-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט נ' פלקס) בעת"מ 53296-08-23 מיום 25.2.2024, בו התקבלה עתירת המשיבים ונקבע כי על המבקשות לבדוק פעם נוספת את מטלת הכתיבה שהגישו המשיבים במסגרת בחינת ההסמכה לעריכת דין, ללא מתן ניקוד ביחס למקורות המשפטיים הרלוונטיים למטלה זו.

1.בקצירת האומר יצוין כי עניינו של ההליך בבחינת ההסכמה לעריכת דין שהתקיימה ביום 26.6.2023, ואשר אליה ניגשו - בין היתר - גם המשיבים. המבקשת 1 היא הוועדה האמונה על עריכת הבחינה ובדיקתה (להלן גם: הוועדה הבוחנת). בבחינת ההסמכה נושא ההליך אירעה תקלה טכנית בסדר שידוך העמודים של חלק א' לבחינה, בה נדרש הנבחן לבחור מטלת כתיבה אחת משתיים. התקלה הובילה לכך שהמקורות המשפטיים שהיו שייכים למטלת הכתיבה הראשונה המוצעת הופיעו רק לאחר מטלת הכתיבה השנייה שהוצעה. בשל התקלה, נבחנים שבחרו במטלה הראשונה היו עלולים לחשוב שאינם נדרשים לעשות שימוש במקורות משפטיים.

לטענת המבקשות, התקלה התגלתה בסמוך לתחילת בחינת ההסמכה, ומיד לאחר מכן מסרו נציגי לשכת עורכי-הדין הודעה לנבחנים אודות הטעות בסדר העמודים וניתנה להם תוספת זמן כמשך הזמן שחלף ממועד תחילת הבחינה ועד מתן ההודעה (להלן: ההודעה בדבר החלפת העמודים). המבקשות טענו (וכעולה מפסק הדין של בית משפט קמא, המשיבים לא סתרו טענה זו) כי ההודעה בדבר החלפת העמודים נמסרה בכלל האולמות בהם התבצעה הבחינה בדרך של כריזה ברמקול, למעט באולם אחד – "אולם אורן" בכפר המכביה – שלגביו בשל שגגה לא נמסרה ההודעה. בשל התקלה שנפלה באולם אורן, החליטה הוועדה הבוחנת כי לגבי נבחנים שנבחנו באולם זה וביצעו את מטלת הכתיבה הראשונה, כי מטלתם תיבדק כאילו לא נכללו בה המקורות המשפטיים שנועדו למטלה זו.

המשיבים בחרו לבצע את מטלת הכתיבה הראשונה. לטענתם, לא נודע להם בשום שלב של הבחינה אודות הטעות הטכנית של החלפת העמודים, וזאת הגם שנבחנו באחד מהאולמות שבהם נמסרה ההודעה אודות הטעות (ולא באולם אורן). המשיבים, אשר לא עברו את הבחינה, הגישו ערר על הציון שקיבלו בבחינת ההסמכה, אך גם לאחר מכן הם לא קיבלו ציון עובר בבחינה. על רקע הדברים האלו הגישו המשיבים עתירה מנהלית לבית משפט קמא בה עתרו כי מטלת הכתיבה אותה ביצעו תיבדק פעם נוספת בהתאם לאופן הבדיקה של הנבחנים באולם אורן.

2.בפסק דין מיום 25.2.2024 קיבל בית משפט קמא את העתירה (יוער כי העתירה הוגשה גם בשם נבחן נוסף, אך ביחס אליו נדחתה העתירה משלא הגיש ערר על ציונו עובר להגשת העתירה). בית המשפט קבע כי משהמבקשות לא טענו שווידאו עם כל נבחן ונבחן באופן אישי כי הוא קיבל את ההודעה בדבר החלפת העמודים, אין אלא לאמץ את גרסת המשיבים (שהיו העותרים בעתירה), לפיה אף אם הושמעה הודעה באמצעות מערכת הכריזה – הם לא שמעו אותה. כן צוין כי לטענת המשיבים הם היו עם אטמי אוזניים במהלך הבחינה. משכך, נקבע כי אין הבדל בין המשיבים אשר לא שמעו את ההודעה בדבר החלפת העמודים, לבין הנבחנים באולם אורן אשר לא קיבלו את ההודעה. לכן, בדיקת בחינות המשיבים בדרך שונה מזו בה נבדקו בחינות הנבחנים באולם אורן – מהווה אפליה פסולה. בסופו של דבר הורה בית המשפט למבקשות לבדוק את מטלות הכתיבה של המשיבים פעם נוספת לפי המחוון שהוכן לאולם אורן, קרי ללא ניקוד על הפנייה למקורות המשפטיים.

3.ביום 4.3.2024 הגישו המבקשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, בו הן טענו בין היתר כי שגה בית משפט קמא כאשר התערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת; כי הוא שגה בקובעו שמצבם של המשיבים זהה למצבם של הנבחנים באולם אורן; וכי בפסק דין קודם שניתן על-ידי בית משפט קמא בעתירה אחרת בה נטענו טענות דומות לאלה של המשיבים, קבע בית המשפט שהפתרון של הוועדה הבוחנת הוא סביר וכי אין להתערב בו.

טענות הצדדים בבקשה

4.לצד הערעור הגישו המבקשות את הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי. לטענתם, עיכוב הביצוע נדרש כדי שהערעור שהוגש לא יהיה תיאורטי וכדי למנוע מצב בו המשיבים יעברו את הבחינה לאחר הבדיקה החוזרת ויוסמכו כעורכי דין מן המניין, קודם להכרעה בערעור שהוגש. לטענתם, סיכויי הערעור טובים. בין היתר נטען בהקשר זה כי בית משפט קמא שם עצמו במקום הגוף המינהלי המוסמך והחליף את שיקול דעתה של הוועדה הבוחנת בשיקול דעתו. בית המשפט לא בחן האם הפתרון של הוועדה הבוחנת – הודעה אודות התקלה ומתן תוספת זמן – הוא סביר; אלא בחן את ההחלטה של הוועדה הבוחנת מנקודת מבטו של הנבחן עצמו. זאת בעוד שבחינת החלטתה של הוועדה הבוחנת מנקודת מבטה שלה מובילה למסקנה כי הפתרון בו בחרה הוא סביר. הטעם לכך הוא משום שהוועדה הבוחנת אינה יכולה לוודא עם כל נבחן ונבחן, כאשר מדובר בכ-2,000 נבחנים, שהוא אכן שמע את ההודעה; ואין זה נכון לקבוע כי ככל שאין ביכולתה לעשות כן, יש לקבל את טענת הנבחן כי הוא לא שמע את ההודעה שניתנה. יתרה מכך, אין זה נכון, גם בהיבט הרוחבי ובראי הבחינות העתידיות שאף בהן עשויות ליפול הטעויות, לשים את הדגש על ההבנה הסובייקטיבית של הנבחן עצמו ולחייב את הוועדה הבוחנת להתייחס לטענות סובייקטיביות אלה.

באשר למאזן הנוחות טוענות המבקשות כי עיכוב ביצועו של פסק הדין לא ישנה דבר מבחינתם של המשיבים - שממילא נחשבים כמי שלא עברו את בחינת ההסמכה במשך למעלה מחצי שנה מאז התקיימה; וכאשר ייתכן כי גם לאחר הבדיקה הנוספת הם לא יצליחו לעבור אותה – אף אם תבוצע לפי שיטתם. מנגד, הנזק שייגרם אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין הוא רב ובעל השלכות מהותיות ומשמעותיות. המשיבים עשויים לעבור את מבחני ההסמכה ומתוקף כך לבצע פעולות רבות הייחודיות למקצוע עריכת הדין. זאת כאשר אם יתקבל בסופו של דבר הערעור, יישלל רישיונם ותהיה לכך השלכה למפרע על פעולות שבוצעו בשם מי שישכור את שירותיהם.

5.מנגד, המשיבים טענו כי סיכויי הערעור הם נמוכים "עד בלתי קיימים". לטענתם, המבקשות לא הוכיחו כי בחלק האולם בו נבחנו המשיבים ניתנה ההודעה בדבר החלפת העמודים. הם טוענים כי האולם בו הם נבחנו חולק לשלושה אזורים באמצעות מחיצות אקוסטיות (ולא מחיצת בד כפי שטענו המבקשות). לגרסתם של המשיבים, באזור בו הם נבחנו באותו אולם, לא ניתנה כלל הודעה בדבר החלפת העמודים. דברים אלה עולים מתצהירי המשיבים ומשיחה מוקלטת עם האחראית על הבוחנות באולם בו הם נבחנו. כמו כן, המשיבים חזרו וטענו כי הם זכאים להיבדק לפי המחוון שניתן לאולם אורן, וכי סירוב המבקשות לעשות כן מהווה אפליה ואי שוויון. עוד הם טענו כי הטעות בשידוך העמודים הייתה יכולה להימנע, והיא מעידה על רשלנות הוועדה הבוחנת. לטענתם, מרבית הניקוד במטלת הכתיבה לא ניתן להם בשל אותה טעות.

המשיבים הוסיפו וטענו כי בכך שהמבקשות נמנעות מלפעול על-פי פסק הדין של בית משפט קמא הן מכבידות עליהם – הן על בריאותם והן על מצבם הכלכלי, וגורמות להן לריחוק חברתי ומשפחתי, והכל על מנת שלא ייווצר תקדים לרעתן.

דיון והכרעה

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). ואולם, ניתן לחרוג מכלל זה במקרים המתאימים תוך בחינת שני שיקולים - סיכויי הערעור להתקבל; ומאזן הנוחות והאם הוא נוטה לטובת המערער, במובן זה שדחיית הבקשה תגרום לו נזק בלתי הפיך או שיהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו במקרה שיתקבל הערעור. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כאשר נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי (ראו, מני רבים: עע"מ 7866/21 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נ' מדינת ישראל – וועדת הערר לתכנון ובניה, פסקה 7 (14.12.2021); עע"מ 8646/21 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 13 (18.1.2022); עע"מ 4285/22 המכללה הארצית להכשרה סכנין בע"מ נ' רשת עמל 1 בע"מ (חל"צ), פסקה 9 (12.7.2022)). עוד נפסק כי כאשר מדובר בהליך מינהלי, על בית המשפט לבחון גם את הפגיעה באינטרס הציבורי לצורך בחינתו של מאזן הנוחות (ראו למשל: עע"מ 519/24 פלונים נ' שר הפנים, פסקה 16 (17.3.2024)).

במקרה דנן נוטה הכף אל עבר קבלת הבקשה. לצורך מסקנה זו, אינני רואה מקום להידרש לסיכויי הערעור – אשר יידון לגופו במועד שייקבע לכך. ואולם, גם לו היה מדובר בערעור שהסיכוי שיתקבל אינו משמעותי (וכאמור אינני קובעת זאת), היה מקום לעכב את ביצוע פסק הדין מאחר ששיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף באופן ברור למסקנה זו.

7.כך, וכפי שטענו המבקשות, אם לא יעוכב פסק הדין, יהיה אכן קושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו ככל שבסופו של דבר הערעור יתקבל. המשמעות של ביצוע פסק הדין לאלתר היא כי ייתכן שלאחר בדיקה נוספת של בחינות המשיבים בהתאם למחוון שיושם ביחס לנבחנים שנבחנו באולם אורן, יעברו המשיבים או חלקם את בחינות ההסמכה ויוסמכו כעורכי דין. כפועל יוצא מכך, הנבחנים הללו יוכלו לעסוק בעיסוק עריכת הדין, ולבצע פעולות שיוחדו למקצוע עריכת הדין מיד לאחר מכן. ואולם, אם בסופו של דבר יתקבל הערעור – רישיונם של המשיבים יישלל, תוך שייקבע שלא היה מקום לתת להם רישיון מלכתחילה. התוצאה של מתן רישיון לעסוק במקצוע אשר על פי הדין הוא טעון רישיון אינה עניין של מה בכך, והיא טומנת בחובה השפעה על צדדים שלישיים. כך, עשויים המשיבים להתחיל במתן שירותים משפטיים ללקוחות. אם בסופו של דבר ייקבע כי הם אינם ולא היו זכאים לשמש כעורכי דין – יופסק הטיפול באופן שעלול לפגוע בלקוחות. יתרה מכך, המשיבים עשויים אף לבצע פעולות משפטיות שהן בסמכות ייחודית של עורכי דין עבור לקוחות עתידיים שלהם, כאשר בדיעבד יסתבר כי בפועל לא היה להם רישיון לבצען.

מכאן כי הסמכת המשיבים עלולה לפגוע באינטרס הציבורי של המשתמשים בשירותי עריכת הדין, המבקשים לדעת כי מי שנותן להם שירותים משפטיים כאשר הוא מחזיק ברישיון עריכת דין, הוא אכן מי שהוסמך להיות עורך דין לאחר שעמד בכל התנאים הנדרשים ובכלל זה בבחינות הלשכה. כפי שהובהר לעיל, הפגיעה באינטרס הציבורי ובאינטרסים של צדדים שלישיים היא רלוונטית וניתן לשקול אותה במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בעתירה מנהלית (עע"מ 1459/17 עיריית קרית ביאליק נ' מרב-מזון כל בע"מ, פסקה 15 (19.3.2018); עע"מ 1645/20 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים נ' קיימרי, פסקה 6 (17.3.2020)).

8.אכן, מנגד, עיכוב ביצוע פסק הדין עשוי לפגוע במשיבים, ולעכב את המועד בו הם יוכלו לעסוק בעריכת דין - בהנחה שהערעור יידחה ושבדיקה נוספת של הבחינות שלהם בהתאם למחוון המעודכן תביא לכך שהם יוסמכו כעורכי דין. מדובר בפגיעה – גם אם מוגבלת בזמן - בזכות המשיבים לחופש עיסוק ולאפשרות שלהם להתפרנס ממקצוע עריכת הדין. ואולם, הנזק הצפוי להיגרם אם המשיבים יקבלו רישיון לעסוק בעריכת דין ולאחר מכן יתקבל הערעור - הוא נזק משמעותי הרבה יותר, והוא עלול כאמור להזיק לצדדים שלישיים שיקבלו מהמשיבים שירותי עריכת דין.

9.אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשות בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪.