עע"מ 1925/05הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה נ. חברת פרטנר תקשורת בע"מ

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עד להחלטה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ע' מודריק), מיום 25.1.05 בעת"מ 2461/04. הבקשה הוגשה במסגרת ערעור אשר הגישה המבקשת על פסק הדין.

2.אלו העובדות הצריכות לעניינינו. המבקשת היא הועדה המקומית לתכנון ולבניה-הרצליה (להלן: הועדה המקומית ), והמשיבות הן חברות פרטנר וסלקום (להלן: המשיבות ). ביום 19.2.03 הגישו המשיבות אל הועדה המקומית בקשה להצבת מתקני שידור לתקשורת סלולרית על גג בניין מלון תדמור בהרצליה. בקשה זו נדחתה בנימוק של חשש לבריאות הציבור.

המשיבות עררו לועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב אשר קיבלה את הערר וביטלה את ההחלטה. המשיבות חזרו לועדה המקומית על מנת שזו תנפיק לה את ההיתר המבוקש. ביום 11.2.04 דנה הועדה המקומית בבקשה, ואישרה את הבקשה תוך

התניית 4 תנאים: חתימת בעלים; תאום עיצוב ארכיטקטוני עם מהנדס העיר; הפקדת כתב שיפוי בגין תביעות עתידות אפשריות של בעלי הקרקעות הסמוכות עבור פגיעה בשווי קרקעותיהם; וחישוב סטטי לייצוב האנטנה. כפי שיתברר בהמשך הדברים, סלע המחלוקת בין הצדדים הוא הדרישה להפקדת כתב שיפוי.

3.ביום 31.8.04 הגישו המשיבות עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. בעתירה טענו המשיבות בעיקר לביטול שני תנאים - תאום עיצוב ארכיטקטוני והפקדת כתב שיפוי. בית המשפט קיבל את העתירה וביטל את שני התנאים הנ"ל. באשר לתנאי הראשון, קבע בית המשפט שתנאי זה הפך לבלתי רלבנטי, שכן המשיבות הגיעו להסכמה ולתיאום עם מהנדס העיר. באשר לתנאי השני, קבע בית המשפט כי אין עיגון חוקי להתניית מתן ההיתר בהפקדת כתב שיפוי, הגם שדרישה זו היא סבירה ואף מתבקשת. בית המשפט דחה את טענתה של הועדה המקומית כי ניתן לגזור גזרה שווה מדרישת כתבי שיפוי לתביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון ) בעת אישור תכנית. בית המשפט קבע כי סעיף 197 הנ"ל עוסק רק במצבים של פגיעה מתכנית, אך לא פגיעה ממתן היתר להצבת מתקני שידור לתקשורת סלולרית. ממילא אין להקיש מהדרישה לכתבי שיפוי בהקשר שם אל המקרה כאן. בית המשפט לעניינים מנהליים גם דחה שורה של טענות סף אשר העלתה הועדה המקומית כנגד המשיבות.

4.ביום 24.2.05 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, בו חזרה על טענותיה המקדמיות והמהותיות. ביום 17.3.05 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה בערעור. וזאת, לאחר שבקשתה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה על-ידו. בהחלטה מיום 10.3.05 קבע השופט מודריק כי אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית המשפט קבע כי "פסק הדין לא יעמוד למכשול אם הערעור יצליח והמשיבות יחוייבו לחתום על כתבי השיפוי". כן קבע בית המשפט כי משסבר שפסק דינו משקף את הדין המצוי, אין סיכויי הערעור טובים.

5.הבקשה בפניי לעיכוב ביצוע מושתתת על שני טעמים עיקריים, האחד לעניין סיכויי הערעור, והשני בעניין מאזן הנוחות וטענתה כי ביצוע מידי יגרום לוועדה נזק בלתי הפיך במידה ותזכה בערעור.

לעניין סיכויי הערעור, חזרה המבקשת על טענותיה המהותיות. לדעתה טענות אלו חזקות, והן מצביעות על סיכויים טובים שערעורה יתקבל.

בנוסף, מציינת המבקשת כי גם שינויים צפויים במצב המשפטי תומכים בבקשתה לעיכוב ביצוע, וכשם שהם תומכים בסיכויה לזכות בערעור. לטענת הועדה, החל הליך של חקיקה אשר תיתן הסמכה מפורשת לוועדה המקומית להתנות מתן היתר להצבת מתקני שידור בהפקדת כתבי שיפוי. המבקשת מצביעה על מספר סימנים להתקדמות החקיקה, וביניהם: החלטה של המועצה הארצית לאשר תיקון לתכנית המתאר הארצית לתקשורת מתקנים קטנים (תמ"א 36א') באופן שיביא הסמכה כאמור; הודעה מטעם שר הפנים לתמוך בשינוי חקיקה; העובדה כי מונחת על שולחן הכנסת הצעה טרומית לחוק להסדרת מתקני שידור סלולריים (הכוללת הסמכה כאמור); וכן דיון בכנסת שנערך בנושא ההצעה.

6.לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי אם יבוצע פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וייגרם לה נזק בלתי הפיך. ראשית, טוענת המבקשת כי אם יתאפשר למשיבות להציב את המתקנים לפני ההחלטה בערעור, כי אז לא נראה, כדבריה, כי יינתן סעד אופרטיבי לחייב המשיבות, אשר באותה עת, המתקן מטעמן יעמוד על מכונו, ליתן כתב שיפוי. שנית, גם במקרה שפסק הדין בערעור יחייב את המשיבות להפקיד כתב שיפוי לאלתר, לא יהיה בכך כדי לפצות את המבקשת על הנזקים אשר ייגרמו לה עד לקבלת הערעור בשל תביעות שתוגשנה נגדה בתקופת הביניים.

7.בתגובותיהן לבקשה, הצביעו המשיבות על מספר שיקולים כנגד עיכוב ביצוע. עובדה היא, כי השאלה היחידה שנותרה על הפרק היא נושא כתבי השיפוי, ולא הצבת המתקנים עצמה. מכאן שמדובר בפסק דין שבמהותו אינו אלא פסק דין כספי, שלגביו ההלכה הפסוקה קובעת שבמקרים נדירים בלבד יעוכב ביצוע, וזאת כאשר המבקש יצליח להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות מן המשיב את כספו. אם ניתן לאבחן בין פסק דין כספי ופסק דין בעניין כתב שיפוי, ההבחנה נוטה דווקא לטובתן של המשיבות, ובדרך של קל וחומר. שכן כתב שיפוי, כשלעצמו, נועד רק לאפשרות של חיוב כספי עתידי.

8.על פי האמור אני דוחה את הבקשה.

הבקשה נדחית אפוא.