עע"מ 193/05רחל אטדגי נ. עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

1.ביום 7.9.2004, החליטה המשיבה, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, לדחות את בקשתה של המערערת, הגב' רחל אטדגי, לקבלת הנחת וותק מגורים ברכישת דירת מגוריה בחיפה, בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998. החלטה זו נמסרה למערערת בסמוך לנתינתה. ביום 27.6.2004, כתשעה חודשים וחצי לאחר שניתנה החלטת המשיבה, הגישה המערערת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה עתירה מינהלית כנגד החלטה זו, וכן בקשה להארכת מועד להגשת העתירה המינהלית. הבקשה להארכת המועד נדונה בפני בית-המשפט לעניינים

מינהליים (כבוד השופט-הרשם רון סוקול), ונדחתה בהחלטה מנומקת, מיום 30.8.2004. המערערת הגישה לבית-המשפט העליון ערעור

"על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 30/8/2004, אשר ניתן במסגרת בש"א 20851/04 (עת"מ 2214/04) ע"י כבוד השופט רון סוקול". השאלה שבפני היא אם הליך זה הוגש כדין לבית משפט זה.

2.להווי ידוע, כי לעניין השאלה אם מדובר בהחלטה או בפסק-דין הכלל הוא, כי במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת "פסק-דין", אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין (ראו, בין היתר, ע"א 1178/98 מיכל חולון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ , פ"ד נג(1) 849, 852, והאסמתכאות שם). המבחן המקובל להבחנה בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים. כך, מקום בו בית-המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד בפניו, הרי שמדובר בפסק-דין, כאשר בכל מקרה אחר – מדובר בהחלטה אחרת, שהערעור עליה ברשות בלבד (ראו: ע"א 39/69 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים , פ"ד יד 795, 799; ע"א 2817/91 עו"ד מימון דוד נ' דוד שאולי , פ"ד מז(1), 152). לעניין זה, ראו דברי השופט י' זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי :

"המבחן הוא, אפוא, אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין. על השאלה, אם ההחלטה היא בבחינת פסק דין, ניתן להשיב על פי 'מורה דרך יעיל אף שאינו מנוסח בלשון משפטית-טכנית, לאמור: הנסגר התיק עת ניתנה ההחלטה?'" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 756).

באופן דומה נאמר, כי "סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוואנטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמלי." (דברי כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט

פ"ד נא(4) 354).

3.בענייננו, אין חולק כי החלטתו של הרשם, הדוחה בקשה להארכת המועד להגשת עתירה מינהלית, מסיימת למעשה את הדיון במחלוקת. עם דחיית הבקשה, למעשה נסתם הגולל על העתירה המינהלית כולה ואין עוד אפשרות לפתוח את ההתדיינות בהחלטת המשיבה, נשוא העתירה המינהלית – לא בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת הליך עיקרי, ובוודאי שלא בפני בית-המשפט העליון, במסגרת הליך ערעור לגופו של עניין. לפיכך, יישום המבחן האמור מוביל למסקנה לפיה – המדובר בפסק-דין, שהערעור עליו בזכות. אולם, לא זו ההלכה בנדון. נקבע כי כאשר ההחלטה המותקפת הנה החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד, יש לראות בה החלטה אחרת – שהערעור עליה ברשות – למרות שהלכה למעשה מסיימת היא את הדיון (ראו י' זוסמן, סדר הדין האזרחי

(מהדורה חמישית 1995 בעמ' 767; רע"א 8259/02 ארבל נ' ברק (לא פורסם); כן ראו רע"א 3968/93, זפקו נ' פינקל (לא פורסם)). אכן, בהלכה זו יש משום בעיתיות נוכח העובדה כי בדחיית הבקשה להארכת מועד נסתיים למעשה ההליך כולו. עמד על כך לאחרונה השופט א' רובינשטיין, בציינו כי "ניתן להעלות הרהור באשר לנושא דנן, קרי, סופיות ההליך הספציפי ראוי היה שתהפוך בכל זאת את הנושא לפסק דין שעליו יש ערעור בזכות - כגלגול ערעורי ראשון – לבית משפט זה.... ואולם איני רואה לעת הזאת מקום להידרש לכך ולשנות מאשר גבלו ראשונים, מה גם שבמקרה דנן מתקיימים עדיין הליכים בין הצדדים במסגרת ערעור שהגישה המשיבה." ( רע"א 6617/04 לוי נ' אבני מזרחי ביצוע עבודות בניה ואספקת חומרי בניין בע"מ (לא פורסם) ). אולם זוהי ההלכה בנדון וכל עוד לא שונתה שומה עלינו לילך בעקבותיה.

4.על רקע זה התוצאה היא כי יש לראות את החלטת כב' הרשם סוקול כ"החלטה אחרת". הערעור על החלטה זו צריך להיות מוגש אפוא לבית המשפט לעניינים מנהליים כאמור בסעיף 10(ג) לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000. ההליך שבכותרת ימחק.

5.בשולי הדברים אוסיף, כי שאלה מעניינת יכולה היתה להתעורר לו החלטת הדחייה של הבקשה להארכת המועד היתה ניתנת על ידי שופט של בית המשפט לעניינים מנהליים ולא על ידי רשם. במצב דברים זה, על פי ההלכה הקיימת שלעיל, ניתן היה להשיג על החלטה זו על ידי הגשת רשות ערעור לבית משפט זה. אולם תוצאה זו בעייתית היא, בשים לב לעובדה כי המדובר בעתירה מנהלית שהיא ההזדמנות הראשונה לבחון את חוקיות מעשה הרשות המנהלית. דחיית בקשה להארכת מועד לעתירה מנהלית משמעה כי העניין עצמו לא יבורר כלל בפני בית המשפט. ספק הוא, אם ראוי כי ההלכה הקובעת כי ערעור על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד דינה רשות ערעור, ולא ערעור בזכות, צריכה לחול גם במקרה בו המדובר בעתירה מנהלית. אולם איני נדרש להכריע בעניין זה, כאמור שכן שעה שהמדובר בהחלטת רשם בנדון, הערעור ממילא הנו ערעור בזכות.