עע"מ 2347/20 מוחמד איוב חמד אבו סבחה נ. מפקד כוחות צהל בגדה המערבית

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני האוסר על המשיבים או מי מטעמם להרוס את המבנים השייכים למבקש ולבני משפחתו, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו מיום 24.3.2020 של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט ד' גדעוני , עת"מ 33093-01-20) (להלן: הבקשה ו- פסק הדין ).

2.

במוקד הבקשה, מבנים שבהם על פי הנטען מתגוררים המבקש ובני משפחתו וכן מבני עזר החיוניים למחייתם, שממוקמים באדמות יטא במתחם כפרים המכונה "מסאפר יטא" – המוגדרים על ידי המשיבים כבלתי חוקיים (בב"ח ח' 10/14, ח' 34/16, ח' 39/16-36/16, ח' 27/17; להלן: המבנים ). וייאמר כי המשיבים אינם חולקים על הייעוד של המבנים, ועם זאת לדבריהם המבקש מחזיק במבנים בלתי חוקיים נוספים; ועוד נטען כי לפי המידע שמצוי בידי המשיבים אחד המבנים שצוין בבקשה, איננו שייך למבקש (בב"ח 27/17).

ביום 7.8.2019 הגיש המבקש תוכנית מפורטת להסדרת מעמדם התכנוני של המבנים (תוכנית יוש/1703/50/17; להלן: התוכנית ), לאחר שניסיונות להכשרת הבינוי באמצעות בקשות להיתר בנייה נדחו, ובהמשך להסכמות שהושגו בעתירות קודמות שהוגשו בנושא (בג"ץ 1800/17; בג"ץ 6272/18). ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה (המשיבה 2) קיימה דיון בתוכנית בנוכחות הצדדים ביום 15.9.2019, ובסופו מצאה כי אין מקום לאשר את הפקדתה (להלן: הוועדה ו- החלטת הוועדה ). החלטת הוועדה התבססה על מספר נימוקים, ובהם קביעה שלפיה המבקש הוכיח זיקה חלקית בלבד לשטח שלגביו הוגשה התוכנית. כן נקבע שמאחר שהתוכנית מצויה ב"שטח אש 918" שהוכרז כשטח צבאי סגור (להלן: שטח

האש ), למוסדות התכנון אין סמכות לאשרה ללא היתר מפורש מאת המפקד הצבאי; והוא הדין ביחס למתקן המים שמצוי בשטח התוכנית, שנתון לאחריותו של קמ"ט מים. הוועדה הוסיפה כי אין מקום לבחון את התוכנית ברמה התכנונית-מקצועית במצב שבו נראה כי בכל מקרה לא ניתן יהיה לממשה, ולמעלה מן הצורך צוין כי ממילא נמצא שאין הצדקה תכנונית לאישור הפקדת התוכנית.

3.

המבקש מיאן להשלים עם החלטת הוועדה והגיש עתירה מינהלית בנדון, ובד בבד עתר למתן צו ביניים שיאסור על הריסת המבנים שבתוכנית ( עת"מ 33093-01-20); ויצוין כי קדמה לעתירה זו, עתירה נוספת שנמחקה ביום 9.1.2020 בשל פגמים בניסוחה (עת"מ 57117-12-19, כבוד השופטת ע' זינגר ). בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף בפסק דין מיום 24.3.2020 (בהמשך לבקשה שהוגשה מטעם המשיבים לעשות כן), בקובעו כי די בכך שהמבנים נבנו ללא היתר, בתחומי שטח האש, בלא שניתן היתר מאת המפקד הצבאי, כדי להביא לדחיית העתירה; וקביעה זו התבססה בין היתר על פסק דין שניתן ב-בג"ץ 7590/19 דבאסה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית , פסקה 7 (17.11.2019) (להלן: עניין דבאסה ), שדחה על הסף עתירה שתקפה "הוראה על סילוק מבנה חדש" שנבנה אף הוא בשטח אש 918. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אין בטענות הנוספות שהעלה המבקש כלפי ההכרזה על שטח האש ככזה ותחולתה בנסיבות העניין כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגיע.

המבקש אינו משלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור והבקשה שבצדו.

4.

לטענת המבקש, הסעד הזמני שנתבקש על ידו הוא הכרחי על מנת למנוע את הריסת המבנים, צעד שיסב לו ולבני משפחתו נזקים כבדים ובלתי הפיכים; בעוד מנגד, היעתרות לבקשה לא תפגע כלל במשיבים. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר סגר את שעריו בפניו, בלא לקיים דיון מעמיק בטענות ובסעדים שהועלו בעתירה – ובמיוחד בכך שנסמך על אמירות אגביות בעניין דבאסה שאינן בגדר הלכה מחייבת.

משהובאה לפניי הבקשה, הוריתי על מתן צו ארעי כמבוקש, והמשיבים נתבקשו להודיע אם בנסיבות העניין יסכימו לסעד הזמני, מטעמים של מאזן הנוחות ועל מנת שלא לייתר את הדיון בערעור. ביום 21.4.2020 המשיבים הודיעו כי הם מתנגדים לבקשה, בעיקר מהטעם שסיכויי הערעור נמוכים עד מאוד לשיטתם. לדבריהם, בדין נדחתה על הסף העתירה על החלטת הוועדה לדחות את התוכנית, שכן תוכנית זו מיועדת לחול על מקרקעין המצויים בשטח צבאי סגור בלא שניתן היתר לכך מטעם המפקד הצבאי; ולטענתם, היתר זה מתחייב לנוכח פסק הדין בעניין דבאסה . המשיבים מוסיפים לעניין מאזן הנוחות כי מאחר שהמבנים נבנו לכתחילה ללא היתר, בניגוד לדין ובשטח האש, האינטרס הציבורי מחייב את הריסתם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן סעד זמני ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות המקרה יש להיעתר לצו המבוקש.

מדובר במקרה מובהק שבו מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה – שכן מימוש צווי ההריסה יותיר את המבקש ובני משפחתו ללא קורת גג לטענתו, וכאמור המשיבים אינם חולקים על הייעוד הנטען של המבנים, ולמעשה ייתר את הדיון בערעור בכללותו; ומשכך, אינני נדרשת לסיכויי ההליך. בלא להמעיט באינטרס הציבורי הגלום בהריסת מבנים שנבנו שלא כדין, לא כל שכן כאשר הם ממוקמים בשטח אש סגור, דומה כי בנסיבות העניין יש מקום להותיר את המצב הקיים על כנו עד להכרעה בערעור – זאת משעה שעסקינן במבנים המשמשים בעיקר למגורים ולמחייה, ובפרט בהינתן שהליכי ההריסה מתנהלים זה מספר שנים (ראו: עע"מ 2645/18 מועצת הכפר וולג'יה ו-39 אח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים , פסקה 15 (29.10.2018); וראו והשוו גם: עע"מ 4560/19 אורוז שירותים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 12 (12.9.2019)). ויצוין עוד בנקודה זו, כי מאחר שהתוכנית הוגשה בהמשך להסכמה שהושגה עם המשיבים בעתירות קודמות (כפי שעולה מהבקשה למחיקת בג"ץ 1800/17 והבקשה למחיקת בג"ץ 6272/18, שצורפו כנספחים מש/4 ו-מש/6 לתגובת המשיבים) – דומני כי יש לאפשר למבקש למצות את הליכי ההשגה על החלטת הוועדה, טרם נקיטה בהליכי אכיפה שתוצאתן בלתי הפיכה. ייאמר בהקשר זה, כי מאחר שבב"ח 27/17 נכלל בגדרי התוכנית, אין מקום להחריגו מן הצו שנתבקש – ושאלת הזיקה למבנה זה תתברר במהלך הדיון בערעור.

יצוין כי לא נעלמה מעיניי העובדה שביום 26.4.2020, נדחתה בקשה לצו מניעה זמני שהוגשה בתיק דומה, עע"מ 2138/20 (השופט

נ' סולברג ), בנימוק שלפיו ב "העדר תשתית עובדתית מינימלית מחוייבת, לא ניתן לעמוד על מאזן הנוחות כנדרש " – אולם אלה אינם פני הדברים במקרה דנן. בהתאם, אינני רואה מקום להיעתר לבקשת המשיבים להגיש הודעת עדכון בהמשך להחלטה האמורה, והיא נדחית.

6.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת, וניתן צו מניעה זמני האוסר על הריסת המבנים נושא הערעור עד להכרעה בערעור; ויובהר כי על המבקש להימנע מהמשך בינוי של המבנים, שינויים, ומביצוע פעולות שיש בהן שינוי מאופי השימוש במבנים או באיכלוסם. הצו לא יחול על הריסה שאיננה הריסה תכנונית; קרי, אם ההריסה נדרשת עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי ביטחון מובהקים.

אין צו להוצאות.