עע"מ 2696/14 חאלד בחיץ נ. משרד הפנים

1.

המבקש, יליד איו"ש, הוא בעל רישיון לישיבת קבע בישראל. המבקשת, רעייתו של המבקש, החזיקה ברישיון לישיבת ארעי בישראל. בשנת 2012 החליט המשיב שלא להאריך את רישיונה הארעי של המבקשת, משום שמרכז חייו של בעלה המבקש איננו בישראל, ומשכך לא ניתן להעניק מעמד למבקשת. ערר שהוגש על ההחלטה – נדחה, ועתירה מנהלית שהוגשה – נדחתה גם היא (עת"מ 26491-12-13, כב' השופט ב' אזולאי ). על פסק דינו של בית המשפט המנהלי הוגש ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו אף הבקשה שבפניי למתן סעד זמני.

במסגרת הבקשה נטען כי החלטת המשיב איננה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו. צוין כי המבקש מתגורר דרך קבע עם המבקשת בפזורה הבדואית בשטח ישראל, וכי בני הזוג מנהלים שם משק בית משותף. המשיב, מנגד, מדגיש כי ההחלטה התקבלה בתום שימוע ולאחר שהתקבלו ראיות ברורות לפיהם מרכז חייו של המבקש איננו בישראל.

1.

כידוע, הגשת ערעור איננה מעכבת כשלעצמה את פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית. על המבקש עיכוב ביצוע להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה לטובתו.

הערעור מתמקד בשאלה עובדתית מובהקת: האם מרכז חייו של המבקש מצוי בישראל. לאחר עיון בטענות, ומבלי להכריע בסוגיה באופן סופי, לא נראה כי סיכויי הערעור עומדים ברף הנדרש בשלב זה של ההליך. המשיב ערך בדיקה מדוקדקת שהניבה מצבור של ראיות, למשל: דוח משטרתי המלמד כי המבקש איננו נכנס לישראל בתום עבודתו (המבקש מסיע פועלים מאיו"ש לישראל מדי יום); העדר תשובה ברורה ממנהל העבודה של המבקש באשר למקום מגוריו של האחרון; וסתירות בעדויותיהם של בני הזוג במהלך השימועים שנערכו להם. על יסוד הבדיקה העובדתית הגיע המשיב למסקנה כי מרכז חייו של המבקש איננו בישראל. בית המשפט המחוזי אימץ את ממצאיו העובדתיים של המשיב, וקבע אף הוא כי ההחלטה הינה סבירה. בשלב זה, ותוך הכרה בכך שהדברים יתבררו מן הסתם במסגרת הערעור, די אם אומר כי לנוכח הראיות שנאספו ושהוצגו - נראה שהסיכויים לקבלת הערעור על הממצאים העובדתיים אינם גבוהים דיים, במידה כזו שתצדיק מתן סעד זמני כמבוקש. אף מאזן הנוחות, כפי שהוצג בבקשה, איננו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים מבחינת סופיות התוצאה. לשון אחרת, לא שוכנעתי כי עלול להיגרם להם נזק בלתי-הפיך.

2.

לנוכח האמור, הבקשה למתן סעד זמני נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪.