עע"מ 2750/07 משה גרין נ. שר הפנים

לפניי בקשה מטעם המשיבים 1 ו-2 לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת, אשר נמחק לבקשת המערער.

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום פלילי בבית משפט השלום בכפר סבא בגין שי מוש מסחרי במקרקעין בתחום היישוב בצרה, בניגוד לתכנית השינוי לתוכנית המתאר המקומית (להלן: תכנית משמ/46). ביום 19.2005 הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו ובעקבות זאת הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בו העלה, בין היתר, טענות כנגד תוקפה של התוכנית משמ/46. בד בבד הגיש המערער עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בה ביקש להצהיר כי תכנית משמ/46 אינה תקפה. העתירה המנהלית נדחתה בפסק דין מיום 18.2.2007, שהושתת על הקביעה כי העתירה נגועה בשיהוי כבד של עשרים שנה והיא אינה מגלה עילה מהותית אשר הימנעות מלדון בה תגרום לפגיעה קשה בשלטון החוק. בפסק הדין התייחס בית המשפט, בין היתר, לטענות המערער כי הורשע בהליך הפלילי על סמך ניירות עבודה שאינם בבחינת תכנית מחייבת. הטענה נדחתה בקביעה כי בית המשפט אינו מצהיר הצהרות ואינו מתערב בהליכים משפטיים אחרים שתלויים ועומדים נגד המערער.

2.

נגד פסק דין בדבר דחיית העתירה המינהלית הוגש ביום 25.3.2007 הערעור שבכותרת. ביום 20.4.2009 הגיש המערער בקשה לדחיית מועד הדיון בערעור, שהיה קבוע אותה עת ליום 26.4.2009. בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי מרכז, הדן בערעור הפלילי של המערער, החליט (ביום 15.7.2008) להחזיר את התיק לבית המשפט השלום לשם בירור עובדתי, לאחר שמצא כי, על פניו, יש טעות בעובדות אליהן הגיע בית משפט השלום, אשר אפשר שיש בהן כדי להשליך על המסקנה המשפטית בדבר תוקפה המשפטי של תכנית משמ/46. המערער ציין כי בית משפט השלום דן בעניין ביום 11.12.2008, הורה על הגשת חוות דעת משלימות וקבע דיון ליום 14.7.2009. בבקשה לדחיית מועד הדיון נטען כי הואיל ובית משפט השלום ידון בשאלות שמתבררות גם בערעור שבכותרת, על מנת לא לגזול מזמנו של בית המשפט וכדי להימנע מהכרעות סותרות, יש לדחות את מועד הדיון בערעור עד לאחר מתן פסק דין בבית משפט השלום בהליך פלילי. כב' השופטת נאור דחתה את הבקשה (ביום 20.4.2009) וקבעה כי הערעור יישמע במועדו. ביום 23.4.2009, הגיש המערער בקשה למחיקת הערעור, שהתבססה על טעמים זהים לאלה שבבקשה לדחיית מועד הדיון.

3.

המשיבים 1 ו-2 (להלן – המשיבים) מבקשים, מצידם, לחייב את המערער בהוצאותיהם. לטענתם, מאחר שהמערער לא קיבל את הסעד המבוקש בהליך עת חזר בו מהערעור, מוטל עליו נטל ההוכחה להראות כי הייתה הצדקה לקיום הליך הערעור, תוך גרימת הוצאות למשיבים. לשיטתם, המערער לא עמד בנטל זה. המערער מעיד על עצמו כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת ההליך שבכותר, שכן מראש הוא נקט בשני הליכים מקבילים – הגשת עתירה מינהלית והגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בהליך הפלילי. נטען כי ככל שסבור המערער כי אין מקום לבחינה כפולה של טענותיו, לא היה מקום לנקיטה בהליכים מקבילים כפי שעשה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי משחזר בו מן הערעור, המשמעות היא כי המערער קיבל על עצמו את הכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים ביחס לטענותיו, ואף בכך יש כדי להעיד על כך שהערעור לא היה מוצדק מלכתחילה.

4.

המערער, בתגובה, טוען כי בעקבות קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש טעות בעובדות אליהן הגיע בית משפט השלום בנוגע לתוכנית, התייתר הדיון בערעור. לשיטתו, החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי מצידקה חזרה מן הערעור, מהטעם שבית המשפט הביע דעתו וקבע כי יש פגם בתכלית המשליך על תוקפה המשפטי, וזהו למעשה הסעד העיקרי לו עתר המערער בהליך שבכותרת. המערער סבור כי התפתחות זו מהווה טעם מוצדק לחזרה מההליך שהגיש. לפיכך, ולאור העובדה שטרם התקיים דיון בפני בית משפט זה, הוא מבקש לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות. לחילופין הוא מבקש להסתפק בפסיקת הוצאות בסכום נמוך.

5.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המערער בהוצאות המשיבים. כידוע, בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יזדקק לשירותים משפטיים וישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כפועל יוצא מכך חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו. אמנם, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. כך, למשל, כאשר בעל דין חוזר בו מעתירה לבג"ץ לאחר שזכה בסעד המבוקש על ידו, שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם,12.7.1990)). אך כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. ככלל, במצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צידקת הגשת ההליך, ראוי כי בעל הדין שגרם להוצאות הוא שישא בהן (ראו ע"א 5825/03 סירט נ' כהן (לא פורסם, 21.12.2003)). מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)).

6.

הסעד שהתבקש בהליך שבכותרת היה ביטולו של פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין מחלוקת כי סעד זה לא ניתן למערער. אמנם, התקיפה העקיפה של תכנית משמ/46 עשויה להביא את המערער על סיפוק בסופו של יום, ככל שמדובר בביטול הרשעתו הפלילית. אך אין בפסיקות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהליך הפלילי המתנהל בעניינו של המערער, אפילו יסתיים ההליך בזיכוי המערער, כדי להביא לביטולו של פסק הדין המינהלי. במצב דברים זה על המערער הנטל להראות כי הגשת ההליך וחזרתו ממנו היו מוצדקים. לטעמי, התפתחויות שחלו במסגרת ההליך הפלילי, גם אם יש בהן כדי ללמד על מניעיו של המערער לחזור בו מן הערעור שבכותרת, אינם מצדיקים שלא לחייבו בהוצאות המשיבים. יש לזכור כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים התבסס על קביעה בדבר שיהוי כבד. להחלטות בהליך הפלילי אין כל נגיעה לכך. נמצא, כי טענות המערער בעניין זה לא באו לכלל בירור ודיון לא בבית משפט זה ולא בהליך הפלילי, ואין כל יסוד לקבוע כי יש להן אחיזה וכי היו מוצדקות. בנסיבות האלה, כאשר ההליך נמחק באורח חד צדדי ללא בירור לגופו, גם אם המחיקה נובעת משינוי בנסיבות, על המערער לשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיבים עקב פתיחת ההליך המשפטי, תוך גרירתם להוצאות.

7.

בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שהמערער בחר מלכתחילה לילך הן בנתיב הפלילי והן בנתיב המינהלי. המערער לא הבהיר די הצורך מה חידוש התחדש לו כעת, שהוא מבקש שלא לגזול מזמנו של בית המשפט וכן להימנע מהכרעות סותרות. הגשת שני ההליכים המקבילים מלכתחילה, היא שיצרה את הכפילות ממנה מבקש כעת המערער להימנע. יש לזכור כי המערער עמד על קיום הערעור שבכותרת זמן מ מוש ך. התנהלותו העמידה את המשיבים על הצורך להגיש סיכומי תשובה ולהיערך לדיון על-פה. בקשת המחיקה הוגשה רק ימים ספורים לפני מועד הדיון, חודשים ארוכים לאחר החלטת בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק הפלילי לבית משפט השלום. להשתהות זו לא ניתן בבקשה כל הסבר.

סיכומו של דבר, על המערער לשאת בהוצאות המשיבים 1 ו-2. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לגובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בסוג זה של הליכים, סכום ההוצאות יעמוד 10,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.