עע"מ 3696/08 וונבי וואנג נ. משרד הפנים

בפניי בקשה למתן סעד זמני לפיו יימנע המשיב מהרחקתו של המבקש מן הארץ עד למתן פסק דין בערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (השופטת מ' רובינשטיין), אשר דחה את עתירת המבקש, עובד זר מסין, לאפשר לו להסדיר את מעמדו בישראל.

1.

המבקש, אזרח סין, נכנס לישראל ביום 22.12.2005 עם אשרה לצורך עבודה בענף הבניין עבור התאגיד "דור עמל בע"מ" (להלן: התאגיד ). ביום 18.5.2006 דיווח התאגיד למשיב כי המבקש נטש את עבודתו. לאחר כשנה וחצי, ביום 22.11.2007, פנה המבקש למשיב וביקש להסדיר את מעמדו בענף הבניין אך זה הודיעו, ביום 26.11.2007, כי נוכח התקופה הארוכה בה שהה בישראל שלא כדין הוא אינו עומד בתנאי הנוהל המאפשר מעבר בין מעסיקים בענף הבנייה ועל כן בקשתו נדחתה. משכך הגיש המבקש, ביום 6.12.2007, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו בה עתר לכך שתינתן לו אפשרות להסדיר את מעמדו בישראל כעובד בענף הבניין. המבקש טען כי הוא פוטר על ידי התאגיד והאשרה שלו בוטלה לאחר שלא הגיע לעבודה מספר ימים מפאת מחלה, ומכיוון שאינו בקיא בנהלים של המשיב ואינו דובר עברית לא ידע כיצד להסדיר את מעמדו לאחר פיטוריו. כן טען המבקש כי הוא עומד בתנאי נוהל "שמים סגורים" - המאפשר להסדיר את מעמדם של עובדים זרים בענפי הבניין והחקלאות אשר שהו בישראל שלא כדין בעקבות החלטת ממשלה מיום 3.10.2002 בדבר אי כניסת עובדים זרים מחו"ל ומילוי המכסות שאושרו למעסיקים באמצעות עובדים הנמצאים בארץ

- ועל כן יש לאפשר לו להסדיר את מעמדו. המשיב התבקש על ידי בית המשפט, בהחלטתו מיום 18.2.2008, לבחון האם ניתן לאפשר למבקש להסדיר את מעמדו לפנים משורת הדין, אך המשיב עמד על סירובו והבהיר כי נוהל "שמים סגורים" נועד למצוא פתרון למעסיקים אשר יש להם מחסור בעובדים והוא אינו יוצר כל חובה משפטית להסדרת מעמדם של עובדים זרים. לבסוף ציין המשיב כי בהתאם לנוהל "העסקת עובדים זרים בענף הבניין על ידי קבלני כוח אדם", החל על המבקש בנסיבות העניין, היה עליו לעבור למעסיק חדש בתוך 30 ימים, ומשלא עשה כן אין לאפשר לו להסדיר את מעמדו, ובנוסף הוא אינו עומד גם בתנאי הוראת השעה שנקבעה ביום 17.1.2008, לפיה עובד זר בענף הבניה ששהה בישראל שלא כדין לתקופה שאינה עולה על שנה יוכל להסדיר את מעמדו עד ליום 1.3.2008.

2.

בפסק דינו מיום 24.3.2008 דחה בית משפט קמא את העתירה. בית המשפט ציין כי המבקש שהה בישראל ללא אשרת עבודה כדין קרוב לשנתיים, וכי כל אותה תקופה לא עשה מאום על מנת להסדיר את מעמדו. עוד ציין בית המשפט כי המבקש לא פירט בעתירתו מדוע נמנע מלעשות כן ואף לא פירט היכן שהה ובמה עסק למחייתו לאורך אותה תקופה. בנסיבות אלה, כך הוסיף וקבע בית המשפט, הסבריו של המבקש בדבר אי בקיאות בדין ואי ידיעת השפה סתמיים וחסרי ביסוס והם אינם יכולים להסביר את התקופה הארוכה בה השתהה. עוד קבע בית המשפט, כי הוא מאמץ את עמדת המשיב לפיה נוהל "שמים סגורים" אינו חל על המבקש, משום שהמבקש אינו מצוי במשמורת וכן כיוון שהנוהל חל לגבי עובדים שבעת שנתפסו הועסקו באותו התחום שלגביו קיבלו אשרת עבודה, ואילו המבקש לא פירט במה עסק בתקופה בה שהה בישראל שלא כדין ועל כן ספק אם עבד בתחום הבניין. בנסיבות אלה, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, נוכח הימנעותו של המבקש מלפנות למשיב בלא שנימק את הטעם לכך ובלא שהצביע על מאמצים למציאת מעסיק חדש או על נסיבות חריגות המתקיימות בעניינו, אין מקום לסטות מהוראות הנהלים החלים על המבקש ודין העתירה להידחות.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ועימו הגיש את הבקשה שבפניי לסעד זמני. המבקש מדגיש בבקשתו כי הוא שילם סכום כסף נכבד על מנת להגיע לישראל ולאחר מספר חודשי עבודה הוא פוטר על ידי התאגיד ללא כל הצדקה. לטענתו אכן לקח לו זמן רב יחסית לפנות לעורך דין אך יש ליתן משקל לכך שהוא לא ידע למי לפנות, לקושי האובייקטיבי במציאת מעסיק חלופי ולכך שהוא פנה למשיב ביוזמתו. כן מדגיש המבקש כי הוא נמצא בישראל כשנתיים וחצי בלבד מתוך 63 החודשים בהם מורשה עובד זר לעבוד בישראל בענף הבניין. לטענת המבקש שגה בית משפט קמא בקובעו שנוהל "שמים סגורים" אינו חל עליו. בעניין זה טוען המבקש כי אין כל הגיון בכך שמצבו של עובד שנעצר על ידי רשויות החוק טוב ממצבו של עובד שפנה מיוזמתו להסדרת מעמדו. כן טוען המבקש כי בפני בית משפט קמא לא התעוררה מחלוקת לגבי העובדה שבתקופה בה הוא שהה בישראל הוא עבד בעבודות בענף הבניין בלבד ועל כן לא היה מקום לקבוע כי הנוהל לא חל עליו כיון שלא נתפס כשהוא עובד באותו ענף. עוד טוען המבקש כי במקרים רבים אישר המשיב לעובדים זרים אשר לא עמדו בתנאי נוהל "שמים סגורים" להסדיר את מעמדם בענף הבניין, בשל העדיפות שיש בהשמת עובדים זרים השוהים בישראל על פני הבאתם של עובדים חדשים, וכי עקרון השוויון מחייב לאשר אף לו לעשות כן. מטעמים אלו טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש טובים. המבקש מוסיף וטוען כי במאזן הנוחות ובמאזן השיקולים בין טובת המדינה והכלל לבין טובת הפרט יש לקחת בחשבון את העובדה שעדיף לאפשר לעובד זר שנכנס לישראל כחוק ושהה בה חלק מן התקופה באופן בלתי חוקי להסדיר את מעמדו, על פני גירושו והבאת עובד אחר תחתיו. עוד טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן אם יינתן סעד הביניים המבוקש לא ייגרם למשיב כל נזק ואילו אם יוחזר לסין ייגרם לו נזק כלכלי עצום, הוא יירדף על ידי הנושים שהלוו לו כסף על מנת שיוכל להגיע לישראל וייסתם הגולל על הערעור שהגיש. המשיב מצידו מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינם גבוהים ואינם מצדיקים מתן סעד זמני. לטענתו, המבקש לא עשה דבר על מנת להסדיר את מעמדו בישראל במשך תקופה של כשנה וחצי וכן הוא טוען כי מהטעמים שציין בפני בית משפט קמא המבקש אינו עומד בתנאים הקבועים בנוהל "שמים סגורים" או בנהלים אחרים המאפשרים השמה מחדש של עובדים בענף הבניין וכי המבקש לא הצביע על טעם כלשהו המצדיק לסטות בעניינו מן הנהלים. עוד טוען המשיב כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו נוכח התנהלותו של המבקש וכן נוכח העובדה שהרחקתו מישראל לא תיצור מצב בלתי הפיך ואם יתקבל ערעורו ניתן יהיה להתיר את חזרתו ארצה.

4.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על העותר לסעד זמני בעת שהערעור תלוי ועומד מוטל הנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (לא פורסם, 24.9.2007)). על פניו, נראה כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש אינם גבוהים. המבקש שהה בישראל שלא כדין תקופה ארוכה של כשנה וחצי ובמהלכה לא עשה כל נסיון להסדיר את מעמדו, מבלי שסיפק לכך הסבר מניח את הדעת. כמו כן, על פני הדברים המבקש אינו עומד בנהלים המאפשרים השמה מחדש של עובדי בניין ששהו בישראל שלא כדין והוא לא העלה כל טעם המצדיק לסטות מאותם נהלים בעניינו. לכך יש להוסיף כי בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת שהנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני המונע הרחקה מן הארץ כל עוד הערעור תלוי ועומד, אינו בלתי הפיך שכן אם יזכה המערער בערעורו יוכל הוא לשוב ארצה (ראו עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (לא פורסם, 29.7.2004); עע"מ 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008) (להלן: עניין שנגן ); עע"מ 7894/06 אבו רחמה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (לא פורסם, 31.10.2006)). אין לכחד כי השיבה ארצה במקרה כזה כרוכה בקושי, בין היתר, בשל העלויות הכרוכות בכך, אך נוכח העובדה שסיכויי הערעור במקרה דנן אינם גבוהים אני סבורה כי אין לייחס לכך משקל מכריע בענייננו (השוו עניין שנגן ).

אשר על כן, הבקשה נדחית בלא צו להוצאות .