עע"מ 4322/08 עאמר אסמר נ. משרד הפנים

המבקשים הגישו לבית-משפט זה ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט נ' סולברג) בעת"ם 1103/07, מיום 15.4.08, אשר דחה את עתירתם במסגרתה נתקפה החלטת המשיב לדחות את בקשת המבקש מס' 1 (להלן: המבקש) להסדרת מעמדה של המבקשת מס' 2 (להלן: המבקשת) בעילה של איחוד משפחות וזאת עד רקע התנגדות גורמי הביטחון לבקשה.

בד-בבד עם הגשת הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד למתן החלטה אחרת.

ביום 14.5.08 ניתן צו ארעי, לפיו ימנע המשיב מהרחקת המבקשת מישראל עד למתן החלטה אחרת.

טוען בא-כוח המבקשים, כי גירושה של המבקשת מהארץ יביא למצב אבסורדי בו לא יתאפשר ניהולו של הערעור בהעדר המבקשת מן הארץ ובכך יביא לאיבוד מוחלט של זכויותיה לאישור בקשת האחמ"ש ולהנפקת רישיון ישיבה עבורה. כן טוען הוא, כי המבקשת נכנסה לארץ באופן חוקי במסגרת בקשת אשרת כניסה שהגישו עבורה הוריה. המבקשת שהתה בארץ שלא כדין תקופה של 10 חודשים ואז נישאה למבקש, תושב קבע בישראל אשר הגיש עבורה את בקשת האחמ"ש על-מנת להסביר את מעמדה בארץ כדין. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקשים, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תגרום להם נזק בלתי הפיך ותמנע מהם לממש את זכותם להמשיך משפטם כנגד המשיב.

מנגד, מתנגדת באת-כוח המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע ומבקשת לדחותה. לטענתה, הן הבקשה לעיכוב ביצוע והן הערעור אינם מגלים עילה משפטית כלשהי המצדיקים את קבלת הערעור ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיב, כי משהובהר, כי גורמי הביטחון סבורים, כי יש בשהייתה של המבקשת בישראל כדי לסכן את שלום הציבור וביטחון המדינה, ונוכח שיקול הדעת הרחב של משרד הפנים במטריה בה עסקינן, יש לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין להידחות.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין.

בעל-דין חייב להוכיח נסיבות מיוחדות המתקיימות בעניינו, המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו, על-מנת שלא יחול בעניינו עקרון זה. השיקולים אותם ישקול בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין ואשר אותם על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח הינם שניים: האחד, כי סיכויי ההצלחה בערעור הינם גבוהים. והשני, הקושי או המניעה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, כך שלמעשה יתייתר הערעור.

באשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם לכלל הציבור בעיכוב ביצוע פסק-הדין לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב פסק-הדין, ידו של הציבור על העליונה וזאת נוכח שיקול הדעת הרחב הניתן למשיב בכל הנוגע לשקילת בקשתו של אדם לקבל מעמד בישראל ולאחר שבית-המשפט המחוזי בחן את המידע נשוא החלטת הסירוב ומצא, כי לא נפל בה כל פגם ובמיוחד נוכח העובדה, כי גורמי הביטחון סבורים, כי יש בשהייתה של המבקשת בישראל כדי לסכן את שלום הציבור וביטחון המדינה בשל קשריה וקשרי בני משפחתה עם פעילי טרור. יתרה מכך, המבקשת לא הוכיחה כל נזק בלתי הפיך, העלול להיגרם לה בשל דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. לפיכך, לא מצאתי כל הצדקה לעכב את ביצועו של פסק-הדין. באם יוחלט בסופו של יום לקבל את ערעור המבקשים, תוכל המבקשת, אם תרצה, לממש את פסק-הדין ולשוב לישראל ללא כל קושי.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחית.

החלטתי מיום 14.5.2008 מבוטלת בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.