עע"מ 4892/13 אויאן צאן נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז (עת"מ 20559-06-13, כב' השופט א' יעקב ), אשר דחה את עתירתה של המבקשת לאפשר לה להישאר בישראל 30 יום נוספים.

2.

המבקשת, ילידת סין, הגיעה ארצה בנובמבר 2004 והועסקה כמטפלת סיעודית. על פי קביעת בית המשפט קמא, המבקשת פוטרה ביום 7.5.2013 על ידי המעסיקה האחרונה שלה, גב' שוקרון (להלן: המעסיקה). ביום 6.6.2013 נעצרה המבקשת על ידי המשיבה, האשרה שבידה בוטלה, הוצא לה צו הרחקה והיא הועברה למשמורת (שם היא נמצאת עד היום) מתוך כוונה להרחיקהּ מן הארץ בהקדם.

ביום 10.6.2013 עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים, וביקשה להורות על שחרורה למשך 30 יום לצורך התארגנות בטרם תצא מישראל. זאת בהתאם להוראות נוהל מס' 5.3.0002 "הזמנת עובד זר סיעודי" (להלן: הנוהל), אשר קובעות כי עובד זר אשר סיים את עבודתו – יוכל להישאר בישראל עד 30 יום נוספים, לצורך טיפול והתארגנות ליציאה מישראל. לשיטתה, לא עברו 30 יום ממועד סיום עבודתה אצל המעסיקה ועד ליום שבו נעצרה והועברה למשמורת.

העתירה נדחתה. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי המבקשת סיימה את עבודתה אצל המעסיקה לכל המאוחר ביום 7.5.2013, וממילא חלפו 30 יום מאז שסיימה המבקשת את עבודתה ועד שנעצרה על ידי המשיבה ביום 6.6.2013.

על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוגש ערעור לבית משפט זה, ויחד עם הערעור הוגשה הבקשה שלפניי.

3.

במסגרת הבקשה עותרת המבקשת להוצאת צו במעמד צד אחד, אשר יורה למשיבה לעכב את הרחקתה של המבקשת מישראל עד להכרעה סופית בערעור.

השיקולים בבקשה לסעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מנהלית, דומים במידה רבה לשיקולים הנשקלים במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי: על בית המשפט להידרש הן לסיכויי הערעור שלפניו והן למאזן הנוחות של הצדדים (ראו למשל: עע"מ 7365/12 Stanley Chinelo נ' משרד הפנים (24.12.2012)).

באשר לסיכויי הערעור, עיקר טענת המבקשת, כך נראה, הוא שיש לחשב את מניין 30 הימים – אתו פרק זמן שנקבע בנוהל – באופן שהוא מסתיים ב-7.6.2013, ולא ב-6.6.2013. לשון הנוהל היא: "עובד אשר סיים עבודתו בישראל מכל סיבה שהיא, לרבות לאחר שסיים 63 חודשי העסקה, יוכל להישאר בישראל עד 30 יום נוספים לצורך קבלת שכרו ,

טיפול בחפציו והתארגנות ליציאה מישראל" . בעניין זה, ומבלי לקבוע מסמרות, פרשנות המבקשת היא בגדר אפשרות – גם אם לא כפרשנות יחידה. ברם יושם אל לב כי גם על פי עמדת המבקשת, חלפו 29 יום. כך שנסיבות המקרה כפי שתוארו מצמצמות את ההשלכות המעשיות של המחלוקת בערעור. לנוכח העובדה שחלפו עוד כ-30 יום (הגם שהמבקשת הייתה נתונה בתקופה זו במשמורת), ובהעדר הנמקה מדוע נחוץ היום הנוסף לשיטת המבקשת כדי להשיג את תכלית הנוהל – זמן התארגנות לעובד העומד בפני הרחקה מהארץ, הכף איננה נוטה לקבלת הבקשה לסעד זמני. נקודות אלו רלבנטיות כמובן לסוגיית מאזן הנוחות.

4.

לנוכח כל האמור, הנני מורה על דחיית הבקשה.