עע"מ 5045/13 מיכאל צריקר נ. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כבוד השופט מ' פינקלשטיין) שדחה את עתירת המבקש לביטול החלטת המשיב אשר קבע כי המבקש אינו זכאי להתגורר בדירה ציבורית ברחוב לוי אשכול ברמלה (להלן: הדירה ( .

1.

החל מיום 18.5.1971 השכירה "עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: עמידר ) את הדירה לגברת מליקה צריקר ז"ל, אם המבקש, עד לפטירתה ביום 25.8.2006. משהתברר לעמידר כי אם המבקש נפטרה וכי המבקש מתגורר בדירה, שלחה לו עמידר ביום 12.3.2007 דרישה לסילוק ידו מן הדירה. בתגובה, הגיש המבקש לעמידר ביום 22.4.2007 בקשה להקניית זכויות חוזיות לדייר ממשיך, בטענה כי התגורר עם אימו בדירה במשך שלוש השנים שקדמו לפטירתה. הוועדה המרחבית של עמידר העבירה את הבקשה להחלטת ועדת האכלוס העליונה מטעם המשיב (להלן: הוועדה ), והמליצה לדחותה בשל העובדה ש בבעלות המבקש דירה נוספת. ביום 4.12.2007 דחתה הוועדה את הבקשה בקובעה כי המבקש לא התגורר בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת אימו וכי בבעלותו דירה נוספת. יחד עם זאת אישרה הוועדה להעניק למבקש סיוע בשכר דירה לפי דרגה 45, בתנאי שיפנה את הדירה.

2.

משנמנע המבקש מלפנות את הדירה הגישה עמידר לבית משפט השלום ברמלה תובענה לפינויו מהדירה ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים עבור הזמן ששהה בה. ביום 9.2.2012 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט ז' ימיני) את התובענה בקובעו כי המבקש הראה אמנם שהתגורר בדירה החל משנת 2001, אך לא נמצא בסיס לטענתו כי העביר לגרושתו את הזכויות בדירה המצויה בבעלותם המשותפת. לפיכך, קבע בית המשפט, על-פי הוראת ס' 3(ב) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (בנוסח שהיה בתוקף באותה עת), כי המבקש אינו זכאי להיחשב כ"דייר ממשיך" בדיור ציבורי ועליו לסלק את ידו מהדירה עד ליום 1.5.2012, וכן לשלם לעמידר דמי שימוש ראויים בסך של 31,407 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום ובדיון בבית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.10.2012 הציע בית המשפט (כבוד השופטים א' ש' שילה, מ' נד"ב וי' שפסר) למבקש לחזור בו מן הערעור ולהגיש עתירה מנהלית למימוש זכויותיו. המבקש קיבל את הצעת בית המשפט ועל כן דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו אך קבע כי ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום יעוכב לתקופה של שישה חודשים, וזאת בתנאי שהמבקש יגיש עתירה מנהלית בתוך 30 ימים.

3.

משכך, הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בה עתר לביטול החלטת הוועדה. בפסק דינו מיום 23.1.2013 קבע בית המשפט כי עתירת המבקש הוגשה כחמש שנים לאחר החלטת המשיב בעניינו, תוך שהמבקש נותר בדירה בניגוד להחלטה, וכי די בשיהוי זה ובעשיית הדין העצמית של העותר על מנת לדחות את העתירה. כמו כן קבע בית המשפט כי פסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי מהווה מעשה בית-דין, ובגדרו הוכרעה כבר שאלת זכויותיו של המבקש להיות "דייר ממשיך" בדירה. לבסוף קבע בית המשפט כי גם לגופו של עניין המבקש לא הציג כל מסמך שיוכיח כי העביר את הזכויות בדירה שבבעלותו לגרושתו. לפיכך דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עתירת המבקש.

4.

על פסק דין זה הגיש המבקש את הערעור שבכותרת ובד בבד הגיש את הבקשה שלפנינו לעיכוב ביצוע פינויו מהדירה עד להכרעה בערעורו. לטענת המבקש מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו שכן פינויו מהדירה עלול להותירו ללא קורת גג ולהפוך את ערעורו לתיאורטי, בעוד שעיכוב פינויו לא יגרום למשיב נזק. עוד טוען המבקש כי מצבו הסוציו אקונומי קשה ביותר והכנסתו מסתכמת בקצבת הבטחת הכנסה בלבד והוא מוסיף וטוען כי הוא סובל מבעיות נפשיות ורפואיות. נוסף על כך טוען המבקש כי סיכויי ערעורו גבוהים ובפרט הוא טוען כי הוא חב לגרושתו חוב מזונות בסך של כחצי מיליון שקלים העולה על ערך זכויותיו בדירתם המשותפת. משכך, טוען המבקש כי אין ליתן משקל לבעלותו הפורמאלית, חסרת התוכן הכלכלי, בדירה זו. כמו כן טוען המבקש כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בקובעו כי פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית-דין, שכן הסכים למחוק את ערעורו על פסק דין זה רק לאחר שערכאת הערעור המליצה לו להגיש עתירה מנהלית.

5.

המשיב מצידו טוען כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר, והוא סומך את ידיו על קביעות בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין השיהוי שנפל בהגשת עתירת המבקש, בעניין מעשה בית-דין שנוצר בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום, וכן בעניין זכויותיו של המבקש בדירת המגורים המשותפת לו ולגרושתו. עוד טוען המשיב כי הטענה שהמבקש חי בדירה במשך מספר שנים קודם לפטירת אימו לוקה בחוסר ניקיון כפיים שכן הוא לא שילם לעמידר שכר דירה באותה תקופה. אשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי הוא אינו מנער חוצנו מהמבקש וממצוקותיו וכי הציע לו סיוע בתשלום שכר דירה. כמו כן טוען המשיב כי מדובר בדירת שלושה חדרים בקומת קרקע אותה מאכלס המבקש לבדו, וכי בעיר רמלה ממתינות עשרות משפחות בעלות מספר נפשות שמצבן קשה מזה של המבקש, וביניהן גם משפחות הכוללות נכים בכסאות גלגלים וזקוקות לדירה בקומת קרקע.

6.

בפתח הדיון בבקשה יש להעיר כי אף שהמבקש הכתיר את בקשתו לעיכוב פינויו מהדירה כבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, מדובר למעשה בבקשה למתן סעד זמני בערעור, שכן בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת המבקש ולא נתן כל סעד אופרטיבי שאת ביצועו ניתן לעכב. עם זאת, בהיעדר התייחסות המשיב לנושא זה, לא ראיתי מניעה לדון בבקשה כאילו הוגשה כבקשה למתן סעד זמני בערעור (עע"ם 7179/11 גני אליזה בע"מ נ' מועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה , פס' 4 (25.12.2011); ע"א 3022/13 זועבי נ' חמאתי , פס' 5 (27.8.2013)).

דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל.

כידוע, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן רק אם הראה המבקש כי סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני השיקולים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שכאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש ניתן להקל בדרישת סיכויי הערעור, ולהיפך (ראו למשל עע"מ 7142/13 אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית ירושלים , פס' 12 (19.11.2013); עע"מ 5447/13 האגוס נ' משרד הפנים , פס' 6 (7.11.2013)). בענייננו, נראה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקש, שכן דחיית הבקשה תוביל לאובדן הדירה שבה הוא מתגורר, על-פי ממצאי בית משפט השלום, החל משנת 2001, ואף עשויה להפוך את ערעורו לתיאורטי בלבד (רע"א 11880/04 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (16.11.2009)). עוד יש לציין כי המבקש הציג ראיות לכך שהוא מצוי בחובות כבדים וסובל מבעיות רפואיות שונות, ואלה לא נסתרו על-ידי המשיב. לעומת זאת, הגם שקבלת הבקשה בוודאי גורמת נזק לדיירים פוטנציאליים אחרים שמעוניינים לקבל את זכות השכירות בדירה ללא דיחוי, אין מדובר בנזק בלתי הפיך. משכך, איני רואה צורך להרחיב בבחינת סיכויי הערעור אך ראיתי לציין בהקשר זה כי המבקש חזר בו מערעורו בבית המשפט המחוזי בשל המלצת המותב כי יעלה את טענותיו בדרך של עתירה מנהלית. בנסיבות אלה, ספק רב בעיניי אם היה מקום לדחות את עתירתו מנימוק של מעשה בית דין.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. פינויו של המבקש מהדירה יעוכב עד להכרעה בערעור. המשיב יישא בשכר טרחת בא-כוח המבקש בסך של 3,500 ש"ח.