עע"מ 3623-23 עע"מ 3623-23

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ג' לוין) מיום 15.3.2023 בעת"מ 14361-09-22, בו נדחתה עתירת המבקש להכיר בו כ"דייר ממשיך" בדירה הציבורית בה התגוררה אמו המנוחה.

הרקע לבקשה

1.המבקש הוא בן 52, והוא מתגורר בדירת דיור ציבורי באשדוד (להלן: הדירה), המנוהלת על ידי חברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ (היא המשיבה 2. להלן: עמיגור). הוריו של המבקש התגוררו בדירה החל משנת 1996. אביו של המבקש נפטר ביום 16.1.2017, ואמו המשיכה להתגורר בדירה עד לפטירתה ביום 28.3.2022.

2.בטרם פטירתה, הגישה אמו של המבקש ביום 10.9.2019 בקשה לעמיגור ל"צרוף הבן לדירה". לבקשה צורף מכתבו של המבקש, בו צוין כי הוא גר בארצות הברית 15 שנה, חזר לארץ עם אשתו ושני ילדיו והשקיע כספים בעסק שפתח בארץ. בעקבות כישלון העסק, הוא צבר חובות רבים ונכנס להליך פשיטת רגל. בנוסף, צוין כי בעקבות האמור הוא ואשתו התגרשו, חלה התדרדרות במצבו הרפואי והוא מצא עצמו ללא קורת גג. על כן, ציין המבקש כי "לפני שבועיים החלטתי לעבור לגור עם אמא שלי לעזור עד כמה שאפשר".

ביום 26.9.2019 אישרה עמיגור את הבקשה, והמבקש נרשם כדייר נלווה בדירה.

3.לאחר פטירתה של אמו ביום 28.3.2022, המשיך המבקש להתגורר בדירה. ביום 19.6.2022 הוא הגיש לעמיגור "בקשה להקניית זכויות חוזיות לדייר ממשיך". בתצהיר שצורף לבקשה ציין המבקש כי הוא מתגורר בדירה מיום 4.1.2018. כמו כן, במכתב שצורף פורטו נסיבותיו האישיות של המבקש, וצוין בין היתר כי המבקש היה שותף חוזי של אמו בדירה מזה כשלוש שנים.

ביום 20.6.2022 דחתה עמיגור את הבקשה בציינה כי "המבקש לא עומד בהוראות החוק של בן ממשיך. לא התגורר עם אימו 4 שנים טרם פטירתה ולא בתאריך הקובע 08/2009".

4.במקביל, הגיש המבקש ביום 19.6.2022 בקשה להקניית זכויות חוזיות בדירה לוועדת אכלוס עליונה במשרד הבינוי והשיכון (הוא המשיב 1. להלן: משרד השיכון). גם לבקשה זו צורף מכתב בו פירט המבקש את נסיבות חייו, וציין כי הוא גר עם אמו בדירה מזה כשלוש שנים.

ביום 25.7.2022 דחה משרד השיכון את הבקשה. בהחלטה צוין כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק זכויות הדייר או החוק) לצורך הכרה בזכויותיו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך. זאת, שכן הוא לא התגורר עם אמו בדירה ברציפות מהמועד הקובע 1.8.2009 ועד לפטירתה; וכן הוא לא עומד בעצמו בתנאי הזכאות לדיור ציבורי.

5.ביום 7.9.2022 הגיש המבקש עתירה מנהלית נגד החלטה זו, בה התבקש בית המשפט להורות למשיבות להכיר בו כדייר ממשיך של אמו ולהקנות לו זכויות בדירה. בעתירה נטען כי המבקש עומד בתנאים הקבועים בחוק זכויות הדייר. זאת, שכן הוא גר עם אמו בדירה החל מחודש דצמבר 2017 ועד לפטירתה ביום 28.3.2022 ברציפות, קרי למעלה מארבע שנים לפני פטירתה. כמו כן, נטען כי המבקש התגורר עם אמו במועד הקובע, קרי ביום 1.8.2009.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.ביום 15.3.2023 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה. בפתח הדברים, עמד בית משפט קמא על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. במסגרת זו, צוין כי על פי חוק זכויות הדייר, הזכאות לדיור ציבורי עשויה לצמוח בשני אופנים – קבלת זכאות לדיור ציבורי על בסיס עמידה בתנאים שנקבעו בנהלי משרד השיכון ומבוססים על פרמטרים סוציו-אקונומיים; וקבלת זכאות להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית כדייר ממשיך בהתקיים התנאים הקבועים בחוק זכויות הדייר.

סעיף 1 לחוק זכויות הדייר מגדיר "דייר ממשיך" בין היתר כילדו של זכאי לדיור ציבורי שנפטר, ובלבד שהוא התגורר עמו בדירה הציבורית במשך תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו. בית המשפט ציין כי עובר לתיקון החוק בשנת 2009, קבע סעיף 3 לחוק כי בפטירת הזכאי, הדייר הממשיך יהיה רשאי להתגורר בדירה ויבוא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין. ואולם, בשנת 2009 תוקן החוק כך שזכאות להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך עומדת כיום רק לבן משפחה שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו, ומוקנית לו בעצמו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים.

בית המשפט הוסיף וציין כי בעת תיקון חוק זכויות הדייר בשנת 2009 נקבעו הוראות מעבר (להלן: הוראות המעבר) לפיהן הדרישה כי לבן המשפחה עצמו מוקנית זכאות לדיור ציבורי לפי הכללים שנוספה בתיקון ב-2009, לא תחול על מי שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית ביום 1.8.2009 (לעיל ולהלן: המועד הקובע), ובמשך ארבע שנים לפחות וברציפות עד למועד פטירת הזכאי.

7.בהמשך לאמור, ציין בית המשפט כי בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית-פרשנית בשאלה האם על פי הוראות החוק והוראות המעבר, נדרש המבקש זכויות של דייר ממשיך לגור עם הזכאי בדירה במועד הקובע וגם במשך ארבע שנים לפני פטירת הזכאי, כשני תנאים נפרדים, ללא צורך ברציפות ביניהם – כפי שטוען המבקש; או שמא נדרשת תקופת מגורים רצופה בין המועד הקובע ועד למועד פטירתו של הזכאי, אשר לא תפחת מארבע שנים – כטענת משרד השיכון. מעבר לכך, צוין כי בין הצדדים ישנה גם מחלוקת עובדתית לעניין התקופות בהן התגורר המבקש בדירה.

8.בכל הנוגע למחלוקת המשפטית-פרשנית – קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את עמדת משרד השיכון, וזאת בהסתמך על הנימוקים שהוצגו בפסק הדין בעת"מ (י-ם) 21200-11-19 בשארי נ' מדינת ישראל (20.2.2020) (יוער כי ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה מכוח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משלא נמצא בסיס להתערבות בו. ראו: עע"מ 3151/20 בשארי נ' מדינת ישראל – משרד השיכון (15.02.2021)). בפסק הדין האמור נקבע כי הפרשנות הלשונית, התחבירית והתכליתית של חוק זכויות הדייר היא שהוראות המעבר חלות רק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.2009 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי.

בית המשפט הדגיש כי פרשנותו של המבקש להוראות המעבר אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו. זאת, שכן מטרת התיקון לחוק משנת 2009 הייתה לצמצם את מעגל הזכאים להמשיך להתגורר בדירות הדיור הציבורי אם הם אינם עונים בעצמם על כללי הזכאות לדיור ציבורי. הוראות המעבר נועדו להסדיר את תקופת המעבר שבין הוראות סעיף 3 לחוק בנוסחו הקודם לבין נוסחו החדש; ולצמצם את הפגיעה במי שהסתמך על המצב המשפטי שקדם לתיקון – ואשר התגורר עם הזכאי באותה עת והמשיך להתגורר עמו עד לפטירתו. כן הדגיש בית המשפט כי הוראות המעבר לא נועדו להקנות זכאות לכל בן משפחה שהתגורר עם הזכאי במועד הקובע, גם אם עזב את הדירה לשנים ארוכות וחזר אליה רק בסמוך לפטירת הזכאי. משכך, נקבע כי אין לקבל את פרשנות המבקש כי דרישת הרציפות מנותקת מדרישת המגורים במועד הקובע.

9.לנוכח האמור, קבע בית המשפט כי לצורך קבלת זכאות להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך, היה על המבקש להוכיח כי הוא התגורר בדירה ברציפות החל מהמועד הקובע – קרי ביום 1.8.2009, ועד לפטירת אמו ביום 28.3.2022. אלא שלמעשה המבקש כלל לא טען כי הוא התגורר בדירה ברציפות בין המועדים הללו, אלא כי הוא התגורר בדירה בשנת 2008 (עד למועד לא ידוע), וחזר להתגורר בה בחודש דצמבר 2017. בית המשפט סבר כי די בכך כדי לדחות את העתירה.

10.למעלה מהדרוש, הוסיף בית המשפט וקבע כי גם לו הייתה מתקבלת הפרשנות שהציע המבקש – הרי שהוא ממילא לא הוכיח כי הוא התגורר בדירה בשנת 2009. לעניין זה, עמד בית משפט קמא על המכתבים שצירפו המבקש ואמו לבקשה להוספתו כדייר משנת 2019, ועל המכתב שצירף המבקש לבקשתו לקבלת זכויות של דייר ממשיך בדירה משנת 2022. בית המשפט מצא כי ממכתבים אלה עולה כי המבקש התגורר עם אמו לכל המוקדם משנת 2019, שכן אם הוא אכן התגורר עם אמו בשנת 2009 – הוא היה מציין זאת במכתביו.

עוד הוסיף בית המשפט כי המבקש אף לא הוכיח כי הוא התגורר בדירה ארבע שנים רצופות לפני פטירתה של אמו. כך למשל, ציין בית המשפט כי במכתב שצורף לבקשת האם משנת 2019, כתב המבקש כי הוא עבר להתגורר עם אמו "לפני שבועיים". גם במכתבי המבקש שצורפו לבקשותיו משנת 2022 הוא לא טען כי עבר להתגורר בדירה בשנת 2017. כן צוין כי גם מדוחות "ביקורי מעגל" שערכה עמיגור לאורך השנים, עולה כי המבקש עבר להתגורר עם אמו רק בשנת 2019.

11.לנוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי המבקש לא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך, ובהתאם דחה את העתירה.

12.ביום 11.5.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק דין זה, ולצדו בקשה לעכב את פינויו מהדירה עד להכרעה בערעור. בהחלטתי מאותו יום ניתן צו ארעי המעכב את הפינוי עד למתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

13.המבקש ממקד את טענותיו בשיקולי מאזן הנוחות, אשר לשיטתו די בהם כדי להצדיק את עיכוב פינויו מהדירה עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי פינויו מהדירה בה הוא מתגורר מזה שנים יגרום לו נזק בלתי הפיך, יותיר אותו ללא קורת גג ויאלץ אותו להתגורר ברחוב. המבקש מוסיף כי הוא אדם בעל נכות של 100% המשתכר מקצבת נכות בלבד, כי שני הוריו נפטרו וכי אין לו כל עזרה וסיוע. עוד טוען המבקש כי ככל שתידחה בקשתו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לאחור, כך שהדיון בערעור יהפוך לתיאורטי. מן העבר השני, טוען המבקש כי למשיבות לא צפוי להיגרם כל נזק מעיכוב פינוי מהדירה.

14.משרד השיכון מתנגד בתשובתו לקבלת הבקשה. לטענתו, סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר, שכן עניינו בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא ביחס לתקופות מגוריו של המבקש בדירה. כן נטען כי פסק דינו המפורט של בית משפט קמא ניתן לאחר בחינה ושקילה של כלל המסמכים שהובאו לפניו, אשר על בסיסם הוא הגיע למסקנה כי המבקש לא התגורר בדירה במועדים הדרושים בדין באופן המזכה אותו להמשיך להתגורר בה כדייר ממשיך.

עוד מוסיף משרד השיכון כי אף אם יתקבלו טענות המבקש לעניין קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הרי שעדיין בהתאם להוראות המעבר הוא נדרש להוכיח כי הוא התגורר בדירה ברציפות מהמועד הקובע ועד לפטירת אמו. ואולם, המבקש כלל לא טען זאת.

באשר למאזן הנוחות – נטען כי אין הוא נוטה באופן מובהק לטובת המבקש. זאת מאחר שעיכוב פינויו מהדירה יביא לעיכוב בהקצאת דירה לזכאים לדיור ציבורי הממתינים לדירה, ויביא לפגיעה משמעותית בהם. משרד השיכון מדגיש כי דירות הדיור הציבורי הן משאב מוגבל מאוד, כך שגריעת דירה ממאגר הדירות, ולו באופן זמני, משמעה פגיעה באינטרס הציבורי שבהקצאת דירות אלה לזכאים להתאכלס בהן.

בשולי הדברים, ביקש משרד השיכון כי ככל שיימצא כי יש להעניק את הסעד הזמני המבוקש, ייקבע הדיון בערעור בהקדם.

15.עמיגור מצידה הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

16.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה לסעד זמני. הלכה ידועה היא כי על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שדחיית הבקשה תגרום לו נזק בלתי הפיך או שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהערעור יתקבל. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", ואולם נהוג לייחס למאזן הנוחות מעמד בכורה (ראו, למשל: עע"מ 5176/22 המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 16 (27.12.2022) (להלן: עניין בנימינה); עע"מ 420/23 עובייד נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 9 (27.4.2023)).

17.אף שעל פני הדברים סיכויי הערעור דנן להתקבל נחזים להיות נמוכים, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה לאור שיקולי מאזן הנוחות. דחיית בקשת המבקש לסעד זמני תביא לפינויו מהדירה בה אין חולק כי הוא מתגורר מזה לפחות כארבע שנים. פינוי כזה יגרום למבקש בוודאות לנזק קשה ובלתי הפיך (ראו והשוו: ע"א 3601/23 חלבי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ, פסקאות 17-16 (12.6.2023); ע"א 8136/19 נוי לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 15 (20.2.2020); עע"מ 2835/14 שגיב נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (10.9.2014)). פגיעה זו מתחדדת בהתחשב בטענות המבקש לעניין מצבו הכלכלי והבריאותי הקשה, אשר לא נסתרו; ובשים לב לכך שפינויו מהדירה עלול להותירו ללא דיור חלופי ולאלצו – כך הוא טוען – להתגורר ברחוב.

כן יש לתת משקל לכך שדחיית הבקשה משמעה כי הדירה תוקצה בזמן הקרוב לדיירים אחרים הזכאים לדיור ציבורי, באופן שעלול להביא לכך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהפוך את הערעור לתיאורטי (ראו והשוו: ע"א 7089/19 מאיר נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 11 (5.12.2019); עע"מ 5045/13 צריקר נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 6 (15.1.2014)).

אכן, יש ממש בטענת משרד השיכון כי קבלת הבקשה ועיכוב פינויו של המבקש מהדירה עלולה לגרום נזק לדיירים פוטנציאלים הזכאים לדיור ציבורי וממתינים לקבלת דירה. עם זאת, אני סבורה כי ניתן לצמצם ולאזן נזק זה באמצעות קביעת הדיון בערעור במועד קרוב.

18.אשר על כן, הבקשה לסעד זמני מתקבלת, כך שיעוכב פינויו של המבקש מהדירה עד להכרעה בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הערעור ייקבע לדיון בהקדם, בכפוף לאילוצי היומן.