עע"מ 5357/12 מחמוד עבאס נ. התנועה למען איכות השלטון בישראל

מונחת לפניי בקשה מטעם המשיבים 10-1 לסילוק הערעור על-הסף בשל איחור בהגשתו. הבקשה הוגשה – והובאה לפניי – בהתאם להחלטתו של כבוד השופט ע' פוגלמן מיום 6.11.2012.

הערעור נסב על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 24.5.2012, שבו הכריע בית המשפט בסוגיית פסיקת ההוצאות בגין עתירה מנהלית שנמחקה ביום 13.5.2012. הערעור הוגש ביום 9.7.2012 ובפתחו נרשם כי פסק-הדין "התקבל במשרדנו ביום 27.5.2012". המשיבים 10-1 זיהו כי לפי תאריך קבלת פסק-הדין כפי שצוין בפתח הערעור עצמו – ההליך הוגש באיחור (שהרי המועד להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מנהלית הוא 30 ימים, ובענייננו – 26.6.2012). לפיכך הגישו את הבקשה שלפניי שבה טענו כי הערעור הוגש באיחור ניכר, כי לא נתבקשה הארכת מועד וכי אין "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. עוד ציינו כי הערעור עוסק אך ורק בשאלת שיעור ההוצאות.

המערער הגיש תגובה לבקשה שבה נטען כי ביום 27.5.2012 רק נודע לו על פסק-הדין של בית המשפט קמא ("משאר הצדדים"), אך עד היום לא הומצא לו – או לבא-כוחו הקודם – פסק-הדין כדין. המערער גורס כי מועד ההמצאה הוא הקובע לצורך מניין הימים, וכי גם בדיקה מול מזכירות בית המשפט קמא העלתה שלא הייתה המצאה כזו (אלא רק משלוח פסק-הדין בפקסימיליה ללא אישור טלפוני). המערער מדגיש כי הוא פעל בתום-לב – הא ראיה שציין בהודעת הערעור את המועד שבו נודע לו על פסק-הדין. לדעת המערער, לא מתקיים בענייננו החריג בדבר כלל הידיעה.

בהחלטתי מיום 28.11.2012 ציינתי כי תגובתו של המערער אינה נתמכת בתצהיר, וכי היא עמומה בנקודות רלוונטיות. אפשרתי למערער להגיש תצהיר משלים, והוא אכן עשה כן, אך אומר כבר עתה – ואפרט מיד – כי התצהיר אינו עונה על התהיות שעלו בהחלטתי.

המשיבים 10-1 הגישו תשובה לתגובה, שבה נטען כי טענות המערער היום נוגדות את האמור בפתח הודעת הערעור עצמה; כי בתיק בית המשפט המחוזי מצויים אישורים בדבר משלוח פסק-הדין לצדדים בפקסימיליה עוד ביום 24.5.2012; וכי התצהיר שצורף לתגובה אינו חתום על-ידי הגורם המתאים לכך – בא-כוחו הקודם של המערער – אלא על-ידי עו"ד טארק עבאס, בנו של המערער, שהעובדות הרלוונטיות אינן בידיעתו. מכל מקום סבורים המשיבים 10-1 כי ראוי במקרה זה להתחיל את מרוץ הזמן במועד הידיעה על פסק-הדין שהוא – לפי דבריו של המערער עצמו – יום 27.5.2012.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להימחק.

אמת נכון הדבר כי לרוב מועד ההמצאה הוא הקובע לצורך מניין הימים להגשת ערעור, וכי ההסתמכות על מועד הידיעה שמורה למקרים שבהם התנהלותו של בעל-הדין יוצרת השתק או שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני (ראו רע"א 11286/05

זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

(טרם פורסם, 8.7.2007);

רע"א 4577/09

חסון נ' י.ש יגדל – חברה לבנין והשקעות בע"מ

(טרם פורסם, 4.8.2009);

עע"ם 9680/10

בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר

(לא פורסם, 21.2.2011)). עם זאת, בענייננו צוין בפתח הערעור עצמו כי פסק-הדין "התקבל במשרדנו" – קרי במשרד עורך-הדין – בתאריך 27.5.2012. זהו לכאורה מצג ברור בדבר מועד קבלת פסק-הדין, וקשה ליישב מצג זה עם הטענה המועלית בדיעבד כי בתאריך זה רק נודע

למערער על פסק-הדין.

זאת וגם זאת: חזרתי ועיינתי בתגובתו של המערער ולא מצאתי הסבר ברור כיצד נודע למערער על פסק-הדין (ביום 27.5.2012) וממי קיבל את פסק-הדין. התייחסותו של המערער לעניין האופן שבו נודע לו על פסק-הדין – ולמעשה לאופן שבו קיבל לידיו את פסק-הדין במלואו (שהרי ברור כי קיבל לידיו את פסק-הדין) – עמומה ובלתי-מפורטת, והדבר מקשה על בחינת טענתו בדבר היעדר המצאה כדין (או בדבר היעדר ידיעה השקולה להמצאה בנסיבות). חשוב לציין כי בהחלטתי מיום 28.11.2012 עמדתי מפורשות על עמימות זו באשר "לאופן שבו הועבר פסק-הדין למערער, או למשרד המייצג אותו", ואפשרתי למערער להגיש תצהיר משלים, אך דא עקא, התצהיר שהוגש לא השלים את החסר ולא פירט דבר לעניין אופן קבלת פסק-הדין.

יתרה מכך: על פניו, במועד קבלת פסק-הדין עדיין היה המערער מיוצג על-ידי משרד אחֵר (שייצגו בבית המשפט קמא). המערער טוען בתגובתו כי עורך-הדין מטעם המשרד הקודם "מצהיר" שלא קיבל את פסק-הדין עד היום, אולם טענה זו נתקלת בכמה תמיהות: ראשית , מדוע לא צורף תצהיר מטעם עורך-הדין הרלוונטי במשרד הקודם, אלא רק תצהיר מטעם בנו של המערער המייצג אותו היום? שנית , האם פסק-הדין לא "התקבל" במשרד בא-כוחו הקודם, או שמא התקבל אך לא בדרך של "המצאה כדין"? בהיעדר הסבר מפורט, ברור ועקבי קשה להבין מהי בדיוק גרסתו של המערער. ודוק: נהיר שבענייננו לא מדובר על ידיעה ערטילאית על פסק-הדין. המערער מחזיק בידיו את פסק-הדין, הוא צירף אותו להודעת הערעור, אך לשאלה כיצד התקבל פסק הדין אצלו ואצל בא כוחו אין תשובה ברורה בתגובה לבקשת הסילוק.

לאור האמור, דין הבקשה לסילוק על-הסף להתקבל. אציין כי המערער לא ביקש הארכת מועד – לא מלכתחילה ואף לא בדיעבד (ולוּ לחלופין). אשר על כן, אני מורה על מחיקתו של הערעור מחמת שהוגש באיחור. בנסיבות העניין המערער יישא בהוצאות המשיבים 10-1 בסך של 4,000 ₪.