עע"מ 585/15 מלון שלום (אילת) בע"מ נ. עיריית מעלות תרשיחא

לפניי בקשה לסעד זמני בערעור שבמסגרתה מבוקש לעכב את הליכי הגבייה המינהליים שנוקטת המשיבה לגביית חוב ארנונה מהמבקשות. בקשה זו באה על רקע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) שבגדרו נדחתה עתירת המבקשות למתן צו שיאסור על המשיבה לנקוט נגדן בהליכי גבייה.

1.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכללים החולשים על בקשה למתן סעד זמני בערעור ידועים ומוכרים. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה מעין זו שומה עליו להשתכנע כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר הענקת סעד זמני. הנטל להוכחת שני תנאים אלה רובץ על המבקש ( עע"ם 4274/12 חריש הירוקה אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה , פסקה 6 (23.10.2012); עע"ם 1873/12 אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב , פסקה 7 (14.3.2012)). שני תנאים אלה מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות", דהיינו שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך תהא הדרישה למאזן נוחות מתאים מצומצמת יותר, ולהיפך (עע"ם 4246/14 אריה סער, משרד עורכי דין נ' מלכה אנגלסמן ושות', משרד עורכי דין , פסקה 8 (4.8.2014)). אשר לשיקולי מאזן הנוחות, הסעד הזמני המבוקש במקרה דנן הוא עיכוב חיוב כספי של המבקשות כלפי המשיבה. כלל הוא כי " בית המשפט לא ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני במסגרת ערעור על פסק דין שעניינו בחיוב כספי, מאחר שלרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו" (עע"ם 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מועצה האזורית תמר , פסקה 6 (17.3.2011)). סטייה מכלל זה תיתכן בהתקיים אחד החריגים לו, ובראשם מצבים שבהם הראה המבקש כי אם יתקבל ערעורו לא יוכל הוא להיפרע מן המשיב; או כי הוצאת החיוב אל הפועל תפגע במצבו הכלכלי באורח כה קשה עד כי יגרם לו נזק בלתי הפיך ( שם ; עע"ם 3447/12 מפעלי תרנא מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה לרבות מנהל הארנונה , פסקה 5 (3.5.2012)).

2.

בענייננו מדובר בבקשה לעיכוב הליכי גבייה של חובות לטובת רשות מקומית, שחזקה עליה כי תשיב למבקשות את מלוא הסכום ששילמו ככל שערעורן יתקבל (ראו עע"ם 6558/14 מפרם בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק , פסקה 14 (3.2.2015)). אשר למצבן הכלכלי של המבקשות, הללו לא הציגו תשתית מספיקה להוכחה כי הוצאת הליכי הגבייה אל הפועל תגרום להן לנזק בלתי הפיך. מכתבו של רואה החשבון של המבקשות מיום 28.12.2014 (נספח ח לבקשה) שנסב על הערכת הפגיעה בהן עקב הליכי גבייה מתייחס לחיוב ארנונה בסך של כ- 2,000,000 ש"ח , בעוד שלאחר החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 12.1.2015 – שקיבל את בקשת המבקשות לסעד זמני לתקופת הערעור בחלקה – החיוב יוכל להגיע עד לסכום של 1,200,000 ש"ח בלבד (שהוגבל ל"עיקול ברישום בלבד על נכסים של המבקשות "). משאלה הם פני הדברים – קרי: שלמבקשות הוענק סעד זמני המקיף חלק משמעותי מסכום החוב – לא ראיתי כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר עיכוב הליכי הגבייה במלואם, וזאת אף מבלי שאדרש לטיבם של סיכויי הערעור. אשר לטענת המבקשות כי המשיבה הטילה עיקולים לחובתה בסכומים העולים על הסכום שבמחלוקת (לטענתן, עיקולים בשווי של כ-6,500,000 ש"ח), הנחתי היא כי המשיבה לא תטיל צווי עיקול בסכומים העולים על גובה החוב לשיטתה; וכי ככל שהוטלו צווים החורגים ממסגרת המחלוקת – תפעל המשיבה לביטולם.

בכפוף לאמור בסיפה של פסקה 2, הבקשה נדחית. המבקשות יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח. הצו הארעי מיום 26.1.2015 מבוטל.