עע"מ 6099-23 עע"מ 6099-23

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת בעת"מ 52351-06-23 (כב' השופטת עירית הוד) מיום 30.7.2023, בגדרו נדחתה עתירת המבקשת, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – מועצה אזורית גלבוע (להלן: המבקשת), לביטול החלטת המשיבה 1, רשות הרישוי – הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון (להלן: רשות הרישוי), לתת היתרי בנייה לשם הקמת חוות טורבינות בעמק חרוד על ידי המשיבות 5-2 (להלן: היזמיות).

1.במוקד פסק הדין קמא עמדה המלצה של "צוות המעקב אחר השפעתן הסביבתית של הטורבינות" – אשר הוקם מכוח התכניות שאושרו ביחס לפרויקט זה (להלן: צוות המעקב) – להתנות את תחילת הקמת הטורבינות בהשלמת ניטור סביבתי באשר לפגיעה הפוטנציאלית של הפרויקט בעטלפים החיים באזור. בתמצית, רשות הרישוי אומנם קיבלה את המלצות צוות המעקב בקשר לתכניות הניטור באתר, אך דחתה את המלצתו בנוגע לשלביות הרישוי, ועל כן קבעה כי השלמת תכניות הניטור הללו תהווה תנאי להפעלת הטורבינות ולא לתחילת העבודות להקמתן. לפיכך, היא העניקה את היתרי הבנייה המבוקשים, בניגוד להחלטת המבקשת. בפסק דינו הדגיש בית משפט קמא כי מבחינה תכנונית ניתנו כל האישורים הנדרשים להקמת חוות הטורבינות, וקבע כי לצוות המעקב לא הייתה סמכות לדון ולהמליץ בסוגיית שלבי הרישוי. בהמשך לכך, נקבע כי המלצת צוות המעקב לא חייבה את רשות הרישוי, וכי החלטתה של האחרונה להעניק היתרי בנייה בשלב הנוכחי סבירה בנסיבות העניין. מטעמים אלו דחה בית משפט קמא את עתירת המבקשת לביטול היתרי הבנייה (להלן: פסק הדין).

2.על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור ולצדו בקשה למתן סעד זמני, שלפיו תעוכב תחילת עבודות ההקמה של חוות הטורבינות עד להכרעה בערעור (להלן: הבקשה). לטענת המבקשת, בפסק הדין נפלו פגמים מובהקים אשר מביאים לכך שסיכויי הערעור טובים עד מאוד. לצד זאת, המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה שכן, לדבריה, אם יחלו העבודות להקמת הטורבינות והערעור יתקבל, "לא ניתן יהא להשיב כלל את הגלגל לאחור. זאת, לאור הנזק החמור, הבלתי הפיך וחסר התקנה שייגרם לסביבה, לא כל שכן הנזק הכלכלי העצום" (פסקה 8 לבקשה למתן צו ביניים). לעמדה זו של המבקשת מצטרפת המשיבה 6, רשות הטבע והגנים, אשר מרחיבה בתגובתה ביחס לטעויות שנפלו לשיטתה בפסק הדין, בין היתר בקשר למשקל שהיה על בית משפט קמא לתת לעמדתה כפי שהוצגה הן בפני רשות הרישוי הן בפניו, ובקשר להפעלת עקרון הזהירות המונעת בנסיבות המקרה.

3.מנגד, מביעים רשות הרישוי, היזמיות והמשיבים 10-7 (להלן יחד: המשיבים) את התנגדותם למתן הסעד הזמני המבוקש. לעמדת משיבים אלו, בפסק הדין לא נפלה כל טעות וממילא סיכויי הערעור קלושים; ומאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת דחיית הבקשה, שכן העבודות עצמן – אשר עתידות להימשך מספר שנים – לא צפויות לגרור כל נזק סביבתי. המשיבים מדגישים, בהקשר זה, כי הקמת הפרויקט עוכבה מספר פעמים עד כה, וכי דחייה נוספת עתידה לגרום לנזקים כבדים ליזמיות, ואף עלולה להביא לסיכול הפרויקט. המשיבים מבהירים עוד כי הם אינם חולקים על חשיבותם של הליכי הניטור עליהם המליץ צוות המעקב לצורך מניעת הפגיעה בעטלפים המצויים באזור, אלא שלגישתם ההחלטה שלפיה מסקנות הליכים אלו רלוונטיות לתכנית ההפעלה של הטורבינות, ולא למיקומן – ראויה ומתבקשת.

4.לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לעכב את עבודות ההקמה של חוות הטורבינות עד להכרעה בערעור.

5.כידוע, על בקשה למתן סעד זמני בערעור על עתירה מינהלית חלים העקרונות הנוהגים במתן סעד זמני בערעור אזרחי, לפיהם המבקש סעד זמני נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור הם טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו, למשל: עע"מ 6830/19 כהן נ' עיריית תל אביב, פסקה 5 (14.11.2019); עע"מ 7343/22 בכר נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 5 (19.12.2022)). בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו: עע"מ 1873/12 אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פסקה 7 (14.3.2012)).

בענייננו, די בבחינת מאזן הנוחות – לו ניתן משקל הבכורה מבין התנאים הנזכרים – כדי להביא לדחיית הבקשה.

6.ראשית, מטיעוני הצדדים עולה כי הנזקים הפוטנציאליים שעליהם מבססת המבקשת את עיקר בקשתה אינם תוצר של עבודות ההקמה – שאת עיכובם היא מבקשת – אלא של הפעלת הטורבינות. כך, החשש מנזק לעטלפים המצויים באזור, עליו הצביע צוות המעקב ואשר בגינו דרושה תכנית הניטור עליה הורה צוות זה, נובע מהפעלת הטורבינות, ולא מהכשרת השטח ומהתקנתן בו, שצפויות לקחת חודשים ארוכים. המבקשת טוענת כי מיקום הטורבינות הוא בעל השפעה רבה לעניין נזק זה, ונראה שיש ממש בדבריה, אך כל עוד לא יופעלו הטורבינות – לא צפוי כל נזק סביבתי, ולא מצאתי כל ביסוס לטענה שלפיה מיקום זה אינו בר שינוי. ודוק, שינוי מיקומן של טורבינות לאחר הצבתן צפויה לגרור אומנם עלויות לא מבוטלות, ואולם אין מדובר בנזקים של המבקשת, וחזקה על היזמיות והמשיבים 10-7 שהם מודעים לסיכון הגלום בתחילת העבודות בנסיבות אלו בהן הערעור עודנו תלוי ועומד (ראו: ע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראל בע"מ (במקרה זה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע בנסיבות דומות ומטעמים דומים, תוך שצוין כי "ברי למשיבות כי כל עוד לא ניתן פסק דינה של ערכאת הערעור וכל עוד פסק הדין לא נעשה חלוט, הן נוטלות על עצמן סיכון לגבי השקעותיהן בהקמת המתקן" (החלטת השופט יצחק עמית מיום 7.7.2013). לימים התממש סיכון זה, והערעור התקבל. טענת "מעשה עשוי" נדחתה מהטעם שהמשיבה נטלה במודע סיכון בכך שהמשיכה בעבודות בעוד הערעור תלוי ועומד (פסקה 41 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז מיום 19.11.2013)). אל האמור יש להוסיף כי בעוד שהעיכוב המבוקש ישהה את הקמתן של כלל הטורבינות (16 במספר), על הנזק הנלווה לכך (ראו פסקה 7 להלן), הסיכון לו טוענת המבקשת נובע על פני הדברים ממיקומן של חמש טורבינות בלבד, מה שמפחית בכל אופן את שיעור הנזק המוטל על הכף, גם אם נזק כזה אכן ישנו. לבסוף, גם קביעת הדיון בערעור במועד מוקדם יחסית, כפי שאורה להלן, תפחית את החשש מפני נזק כאמור (ראו והשוו: עע"מ 1422/23 עיריית ראשון לציון נ' ועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתכנון, פסקאות 16-14 (4.4.2023)).

7.כמו כן, ומן העבר השני, עיכוב העבודות המבוקש אינו מצוי בריק, ללא כל נזק נלווה. מדיווחי היזמיות והמשיבים 10-7 (משרדי הממשלה) עולה כי עיכוב נוסף (לאחר העיכובים שחלו עד כה בקידום הפרויקט, בין היתר במהלך ניהול ההליך קמא) עשוי לגרום לנזקים משמעותיים הן ליזמיות עצמן – בהינתן העלויות הנוספות להן תגרום הקמת הטורבינות בחודשי החורף, ובשל חריגה אפשרית ממועדים שנקבעו בחוזים עמן; והן למשק החשמל בכללותו – נוכח יעדי הממשלה לייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת שנקבעו לשנת 2025. כשברקע נזקים נטענים אלו, ועל רקע האמור לעיל, איני סבור שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, בוודאי לא באופן ברור, כנדרש.

8.במצב דברים זה, אין צורך להעמיק בדיון בסיכויי הערעור, ודי אם אציין כי לא התרשמתי שהם מהמשופרים.

9.אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני נדחית בזאת. על אף האמור לעיל, וכדי לצמצם ככל שניתן את האפשרות שההכרעה בערעור תוביל להשקעה מיותרת בעבודות להקמת הטורבינות, הדיון בערעור ייקבע עד תום שנת 2023, בכפוף לאילוצי היומן. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 5-2 בסך של 3,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 1, ו-10-7 בסך של 3,000 ש"ח, ביחס לבקשה זו.