עע"מ 6383/13 רות פורברג נ. המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה

השופט ע' פוגלמן :

1.

ביום 4.3.2004 החליטה מועצת המשיבה על תוספת ארנונה, שקיבלה את אישור השרים ביום 8.8.2004. לפי אישור חריג זה, רשאית הייתה המשיבה להטיל תוספת ארנונה בעד התקופה שמיום מתן האישור ועד לסוף שנת הכספים 2004. ביום 2.6.2004 החליטה מועצת המשיבה על העלאת תעריפי הארנונה לשנת 2005 בשיעור של 10%. החלטה זו קיבלה את אישורם של שר הפנים ושר האוצר ביום 6.7.2005. המערערת הגישה בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה לפי חוק תובענות ייצוגיות , התשס"ו-2006. לטענתה, הבסיס להעלאת תעריפי הארנונה בשנת 2005 נסמך על התעריף החד-פעמי של שנת 2004, שהיה אמור לחול בשנת 2004 בלבד. אולם, תוספת חד-פעמית זו כלולה עד היום בבסיס תעריף הארנונה של המשיבה, ולכן היא מהווה גביית יתר שלא כדין בשיעור של כ-7% לעומת התעריפים החוקיים. לטענת המערערת, המשיבה הטעתה את השרים, והציגה את התעריף החוקי לשנת 2004 ככזה הכולל את התוספת החד-פעמית, שתוֹקפה היה יפה מיום מתן האישור בשנת 2004 ועד תום אותה שנת כספים בלבד.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' סגן הנשיא י' גריל ) פרש בהכרעתו יריעה רחבה המפרטת באריכות את התשתית הנורמטיבית והעובדתית הצריכה להכרעה. נפסק כי המשיבה צירפה לבקשתה לאישור העלאת תעריף הארנונה את צווי הארנונה לשנים 2003 ו-2004, וציינה מפורשות כי ניתן אישור לתוספת לתעריפי הארנונה בשנת 2004. לכן, אין ספק שהשרים, בעת שנתנו את אישורם היו מוּדעים לכך שניתן אישור לתוספת ארנונה בשנת 2004. הגם שהמשיבה לא ציינה כי מדובר בתוספת חד-פעמית שכוחה יפה אך מיום מתן האישור ועד תום שנת הכספים 2004, העתק אישור שר הפנים לשנת 2004 צורף – בהתאם לנוהל משרד הפנים – לבקשת המשיבה לאישור העלאת הארנונה משנת 2005. באישור זה צוין מפורשות, כי הוא ניתן בהתאם לסעיף 11 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 וכי כוחו יפה " בעד התקופה שמיום אישור זה ועד סוף שנת הכספים 2004 ". מכאן, שבעת בחינת הבקשה לאשר את התעריפים המבוקשים, יכלו השרים להיווכח כי האישור שניתן לגבי שנת 2004 היה חד-פעמי. אין לקבל אפוא את טענת המערערת כי המשיבה הטעתה את השרים.

3.

בית המשפט הוסיף וקבע כי הואיל ובאישור שר הפנים ושר האוצר שניתן בשנת 2005 נקבע כי הם מאשרים את ההעלאה החריגה "כפי שנקבע בצו המסים", שבו מצוינים תעריפים בשקלים חדשים, הרי שהשרים נתנו דעתם לתעריף המבוקש כפי שצוין בטבלאות במסגרת צווי המיסים שאת אישורם ביקשה המשיבה. בית המשפט נתן משקל גם לעובדה שבמועדים הרלוונטיים, הייתה המשיבה מצויה במסגרת "תכנית הבראה". נקבע כי כאשר מדובר באישור העלאה חריג בתעריפי הארנונה, בעת שהרשות נמצאת בתכנית הבראה, כפי שהיה בענייננו לגבי הבקשה להעלאת תעריף הארנונה בשנת 2005; וכשתכנית ההבראה אף צורפה לבקשה לאישור ההעלאה משנת 2005 – הרי שאישור זה מהווה "קו פרשת מים", המסדיר מכאן והלאה את צווי הארנונה של המשיבה.

4.

בית המשפט סיכם וקבע כלהלן: לפני השרים הונח האישור החריג לתוספת הארנונה החד-פעמית לגבי שנת 2004, וכן היו לפניהם צווי הארנונה של השנים 2003, 2004 ו-2005, כפי שנדרש בחוזר מנכ"ל משרד הפנים. משעה שהשרים אישרו תעריף ספציפי בשקלים חדשים, ובשים לב לכך שהמשיבה הייתה באותה עת נתונה במסגרת תכנית הבראה, המסקנה העולה היא כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להצביע שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות העולות בתובענה יוכרעו לטובת הקבוצה. משכך, נדחתה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

5.

על הכרעה זו נסב הערעור שלפנינו. בסיכומיו המפורטים ובטיעונו על פה חולק בא כוחה המלומד של המערערת על הכרעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבה מצדה סומכת ידיה על מסקנות וקביעות אלו.

6.

לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים, מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, וכי אלה תומכים במסקנה המשפטית, אשר אין לגלות בה טעות שבחוק. החלטנו אפוא לדחות את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, ובשולי הדברים, נציין כי להשקפתנו התובענה נגועה לכאורה בשיהוי מאיין (ראו פסק דיננו בעע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014)). הואיל והלכה אחרונה זו ניתנה לאחר שניתן פסק הדין קמא, האחרון לא נדרש לה וממילא גם אנו לא נרחיב בכך מעבר להערה קצרה זו.

7.

הערעור נדחה אפוא. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח.