פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"מ
6558/14 -
א'
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשת (המערערת):
מפרם בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עיריית קרית ביאליק
בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו
של בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה ב-עת"ם 12559-07-12 מתאריך 15.7.2014 (כב'
השופטת י' וילנר);
תגובת המשיבה מתאריך 13.11.2014;
תשובת המבקשת לתגובת המשיבה מתאריך
2.12.2014;
הודעה מטעם המשיבה מתאריך
2.12.2014;
בקשה להתיר למבקשת השלמת טיעון
מתאריך 11.1.2015;
תגובה לבקשה להשלמת טיעון מתאריך
21.1.2015;
בשם המבקשת:
עו"ד אמיר בירנבוים
בשם המשיבה:
עו"ד אבי גבאי;
עו"ד אסף גופר
החלטה
1.
לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה ב-עת"ם 12559-07-12 מתאריך 15.7.2014 (כב' השופטת י' וילנר ), בגדרה עתרה המבקשת כי אורה למשיבה להימנע מלנקוט בכל הליך לגביית היטלי הפיתוח שהושתו על פי הדרישה שבבסיס ההליך, מושא הערעור.
אביא להלן בקצרה את הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.
תמצית הרקע עובדתי
2.
בשנת 2001 הגישה המבקשת למשיבה (להלן גם: העירייה ) בקשה לקבלת היתר בניה לבניית בניין בן 10 קומות במגרש בבעלותה (להלן: הנכס ). כתנאי למתן היתר הבנייה, ערכה העירייה תחשיב שטחים לחיוב המבקשת בהיטלי פיתוח ושלחה למבקשת הודעת דרישה לתשלום (להלן: התחשיב המקורי ). לאחר שהמבקשת שילמה את היטלי הפיתוח, ניתן למבקשת היתר בנייה.
3.
בשנת 2011 שלחה העירייה למבקשת הודעת דרישת תשלום מעודכנת (להלן: התחשיב המעודכן ) על סך של 1,824,202 ש"ח בגין היטלים ואגרות פיתוח בקשר ל נכס .
4.
המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי הנכבד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, כנגד התחשיב המעודכן . עיקר טענתה של המבקשת במסגרת העתירה היתה כי היא שילמה את מלוא ההיטלים הנדרשים עוד בשנת 2001 וזאת בהסתמך על התחשיב המקורי , ובכל מקרה, בנסיבות, לא ניתן לחייבה בתשלום נוסף באופן רטרואקטיבי. כן העלתה המבקשת טענות ביחס לגובה החוב שנקבע ב תחשיב המעודכן .
5.
העירייה גרסה כי התחשיב המעודכן נשלח למבקשת לאחר שנתגלה כי ב תחשיב המקורי נפלה טעות מקרית בחישוב גובה ההיטלים. לפיכך, לטענת העירייה, היא נהגה כדין ובתום לב כאשר תיקנה את הטעות במסגרת התחשיב המעודכן .
6.
בתאריך 15.7.2014 קבע בית המשפט קמא הנכבד כי אכן נפלה טעות טכנית בעריכתו של התחשיב המקורי , אולם העירייה היתה רשאית לתקן טעות זו, נוכח האינטרס הציבורי בגבייתם של ההיטלים. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי הוא לא שוכנע שבמקרה, מושא העתירה, נפגע אינטרס ההסתמכות של המבקשת באופן הגובר על האינטרס הציבורי בחיובה במלוא היטלי הפיתוח.
נוכח האמור – בית המשפט קמא הנכבד קבע כי התחשיב המתוקן הוצא כדין, אך יחד עם זאת, בשים לב לטעות שנעשתה על ידי העירייה – הוא פטר את המבקשת מלשלם ריבית על החוב. בנוסף, התיר בית המשפט למבקשת לפנות לגורמים הרלבנטיים ולמצות את ההליכים באשר להשגותיה על גובה החיוב לגופו, וזאת בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.
7.
לאחר מתן פסק הדין, שלחה העירייה למבקשת התראה בדבר נקיטת הליכי גבייה מינהליים מכח פקודת המסים (גביה) בגין היטלי מים וביוב (בסך של 808,736 ש"ח). בהתראה הודגש כי
החוב הנ"ל יגבה באמצעות העירייה בעבור תאגיד המים והביוב מי ביאליק בע"מ. בהתראה גם נכתב כי היא באה בעקבות פסק הדין (על אף שהמבקשת ציינה כי פסק הדין כלל לא עוסק ברוב החוב, מושא הבקשה).
8.
כנגד פסק הדין הגישה המבקשת ערעור, ולצידו הוגשה הבקשה שלפני.
כאן המקום לציין כי בהחלטתי מתאריך 21.10.2014, ניתן סעד ארעי האוסר על העירייה לנקוט בהליכי גבייה כנגד המבקשת בגין החוב, מושא הערעור.
9.
להשלמת התמונה יצוין כי בעקבות פסק-הדין – המבקשת הגישה לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה חדשה בעניין גובה החיוב (עת"מ 2188-10-14). בתאריך 21.12.2014 ניתן פסק-דין בעתירה האמורה (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) דחה את העתירה ברובה, אך קיבל אחת מטענותיה של המבקשת והורה על ביטולו של חיוב בסך של 550,184 ש"ח, שנכלל בדרישת התשלום מאת העירייה. המבקשת לא השלימה עם פסק הדין האמור והגישה ערעור מטעמה (עע"מ 200/15). גם העירייה, מצידה, הודיעה כי בכוונתה לערער על פסק-הדין השני, אולם על פי רישומי בית המשפט נראה כי טרם הוגש ערעור מטעמה.
עיקרי טענות הצדדים
10.
המבקשת העלתה בבקשתה טענות רבות, אשר רובן כלל אינן רלבנטיות לשיקולים הצריכים לבקשה למתן סעד זמני בערעור, כגון: טענות בדבר פגמים בהתנהלותה של העירייה בעבר ובהווה, וטענות באשר לגובה החוב. על פניו, אין לטענות האמורות נפקות בבחינתם של סיכויי הערעור הנ"ל, או בבחינתו של מאזן הנוחות, מעבר למה שיודגש בהמשך.
ודוק: המבקשת כלל לא טענה באופן סדור, במסגרת הבקשה, בעניין סיכויי הערעור. יחד עם זאת, מכתב הערעור שצורף לבקשה עולה כי טענתה המרכזית של המבקשת בגדר הערעור היא כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתיר לעירייה לתקן את הטעות באופן רטרואקטיבי. תיקון זה לא נעשה כדין, לשיטת המבקשת, נוכח פגמים שנפלו בהתנהלותה של העירייה, ולאור הסתמכותה של המבקשת על ה תחשיב המקורי .
במישור של מאזן הנוחות – המבקשת ציינה כי מדובר בחיוב משנת 2001, אשר גם לאחר שהעירייה גילתה את דבר הטעות שנפלה בו, היא המתינה בגבייתו כשנה ושלושה חודשים – ועל כן אין כל דחיפות בגבייתו. עוד טענה המבקשת כי מצבה הכלכלי איתן ולכן אין חשש ביחס ליכולתה לשלם את החוב באם הערעור יידחה. מנגד, העירייה סובלת, לטענת המבקשת, מגירעון, וישנו ספק לגבי יכולתה להשיב את הכספים שייגבו באם יתקבל הערעור.
לבסוף, המבקשת טענה כי נוכח האמור בסעיף 2 ל אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים ) – אין לעירייה סמכות לנקוט בהליכי גבייה נגדה לגבי הסכומים השנויים במחלוקת, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בערעור.
11.
העירייה טוענת כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר,
ואין בגוף הבקשה פירוט באשר לסיכויי הערעור. גם לגופם של דברים, העירייה סומכת על פסיקתו של בית המשפט קמא הנכבד וסבורה כי סיכויי הערעור קלושים. באשר למאזן הנוחות, העירייה גורסת כי המבקשת לא הוכיחה שעלול להיגרם לה נזק בלתי הפיך, אם לא יינתן לה הסעד הזמני המבוקש, וגם החשש שמא המבקשת לא תוכל להיפרע מהעירייה באם הערעור יתקבל – איננו מבוסס.
עוד טענה העירייה כי ל אכרזת המסים אין תחולה על הליכי הגבייה הננקטים נגד המבקשת, מאחר שאין מדובר ב"חובות לרשות המקומית", כהגדרתם ב אכרזת המסים , אלא בחובות לתאגיד מים וביוב, הנגבים עבורו, על ידי העיריה.
דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת העירייה ובחומר שצורף אליהן, בתשובת המבקשת לתגובה, וכן בבקשה להשלמת טיעון ובתגובה לה – הגעתי למסקנה כי אין מקום להתיר למבקשת הגשת השלמת טיעון בעקבות פסק הדין השני, המדבר בעד עצמו, וכי דין
הבקשה למתן סעד זמני להידחות . הנימוקים למסקנותי יובאו בקיצור להלן.
13.
כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לשכנע כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים: האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני – כי "מאזן הנוחות" בין הצדדים נוטה בבירור לטובתו (ראו למשל: עע"ם 7179/11
גני אליזה בע"מ נ' מועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה (25.12.2011)). עוד נקבע, כי: "התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו הנדרשים בערכאה הדיונית, שכן עם מתן פסק הדין נגד המבקש משתנה נקודת האיזון בין הצדדים" (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים , בפיסקה 5 (23.05.2011)). מערכת היחסים בין מאזן הנוחות לבין סיכויי הערעור מקיימת מעין "מקבילית כוחות" – ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך, אף שאבן הבוחן העיקרית מתמקדת בשיקולי מאזן הנוחות (ראו: עע"ם 3894/08 ב.ר.ב. תעשיות (אשפרה וייצור) בע"מ
נ' מכבסת לבנון (16.10.2008)).
14.
המבקשת לא הצליחה להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. במקרה שבפני מדובר בחיוב כספי ולכן הנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת איננו נטל קל. המבקשת מודה כי מצבה הכלכלי איתן וכי דחיית בקשתה לא תוביל למיטוטה הכלכלי. גם החשש שמא המבקשת לא תוכל להיפרע מהעירייה באם הערעור יתקבל מתקהה לנוכח הצהרתו של גזבר העירייה, לפיה: "העירייה איתנה מבחינה פיננסית ובעלת מסגרת תקציבית יציבה. אין חשש שהעיריה לא תוכל להשיב למפרם את [ה]כספים שהיא חבה לעירייה, באם הבקשה תידחה ולאחר מכן הערעור יתקבל", מה גם, שחזקה על הרשות המקומית כי תשיב למבקשת את מלוא אם היא תצלח בערעורה (ראו: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ' משרד התעשיה והמסחר (4.3.1998)).
15.
די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, למעלה מהצורך ובזהירות המתבקשת אציין כי לא שוכנעתי שסיכויי הערעור גבוהים. פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד מנומק, ודומה כי הוא התייחס למכלול טענותיה העקרוניות של המבקשת. יחד עם זאת, אין לטעת בעניין זה מסמרות, במיוחד לנוכח העובדה שהמבקשת לא התייחסה באופן מפורש וברור לסיכויי הערעור במסגרת הבקשה שבפני ועשויות אף להתעורר שאלות באשר לזיקות שבין המשיבה לבין תאגיד המים והביוב, שהמשיבה טוענת כי היא פועלת עבורו.
16.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית , הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מתאריך 21.10.2014 – מבוטל. המבקשת תישא בהוצאות העירייה בסך של 5,000 ש"ח.
ניתנה
היום, י"ד בשבט התשע"ה (3.2.2015).
ש ו פ ט