עע"מ 6605/10 ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית נ. ספיר את זוהר

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ), וזאת עד להכרעה בערעור.

1.

המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) מפעילה גן אירועים במקרקעין שבבעלותה, בין צומת קדימה לצומת אילנות באזור השרון. המקרקעין האמורים הינם קרקע חקלאית מוכרזת. על המקרקעין נבנה מבנה מכח היתר שניתן לבניית חממות, אולם בפועל נעשה במבנה ובמקרקעין שימוש

של גן אירועים. על רקע האיסור להפעלת עסק מסוג של גן אירועים במקום לפי התכנון הקיים, הוגש נגד המשיבה כתב אישום בגין שימוש חורג. לאחר שבקשתה לאשר לה שימוש חורג נדחתה על-ידי הגורם המוסמך, פעלה המשיבה על-מנת להביא לאישורה של תכנית שתכשיר את השימוש במקרקעין לשם הפעלת גן האירועים. לשם כך, הגישה למשיבה 2 (להלן: הוועדה המקומית ) את תכנית הצ/258/4/1 (להלן: התכנית ) שבמסגרתה ישונה ייעוד המקרקעין לסיווג של "חקלאי מיוחד". לאחר שבחנה את התכנית, העבירה הוועדה המקומית המלצה לאשרה לידי המבקשת 2 (להלן: הוועדה המחוזית ).

2.

הוועדה המחוזית דנה בתכנית, וביום 26.7.04 החליטה שלא להפקידה. כאן המקום להזכיר כי ברמת התכנון המחוזי חלה על המקרקעין תמ"מ 21/3, ובגדרה הם נכללים ב"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח"; ברמה הארצית הם נכללים בתמ"א 35 באזור המסומן כ"מרקם שמור משולב". הועדה קבעה, כי שינוי הייעוד המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"מ 21/3, ומטעם זה – דינו להידחות. בהמשך, מצאה הוועדה המחוזית, כי מיקומו של גן האירועים המוצע אינו מצוי ברצף לפיתוח קיים, ואינו משתלב באופיו של השטח הפתוח. עוד צוין בהחלטת הוועדה, כי המקרקעין נושא התכנית נמצאים בסמוך לכביש מס' 4, ואישור התכנית עלול לצמצם את האפשרות להרחיבו בעתיד. במסגרת שיקוליה, עמדה הוועדה המחוזית על הרצון שלא לעודד עבריינות בניה, הואיל ומדובר בהכשרת שימוש בלתי-חוקי קיים. כמו-כן, העירה הוועדה המחוזית כי נקיטה באמצעי של אישור תכנוני בדיעבד עשויה לבוא לעתים על חשבון מציאת פתרון תכנוני מיטבי.

3.

נגד החלטה זו, הוגשו שני עררים – האחד מטעם המשיבה, והשני מטעם המשיבה 3 (להלן: המועצה ). ביום 11.6.06 החליטה המבקשת 1 (להלן: ועדת העררים ), בדעת רוב, לדחות את העררים שהוגשו, ולהשאיר על כנה את החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית. ועדת העררים חזרה ועמדה על הטעמים שעמדו ביסוד החלטת הוועדה המחוזית והוסיפה כי העובדה שגן האירועים המוצע אינו נמצא ברצף לפיתוח הקיים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 35, שנכנסה לתוקף עובר לדיון בוועדת העררים, וכי היא עומדת בסתירה לדרישות שנקבעו במסמך מדיניות שהותווה על-ידי הוועדה המחוזית. בהקשר זה הוער, כי סמיכותו של גן האירועים המוצע לתחנת דלק אינה נותנת מענה לדרישת "צמידות הדופן" הקבועה בתכניות המתאר החלות על המקרקעין.

4.

המשיבה ראתה לעתור נגד החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, אשר קיבל את עתירתה, ביטל את החלטת הוועדה המחוזית, והורה לה לדון מחדש בבקשה לאישור התכנית. ביסוד הכרעתו של בית המשפט, עמדה קביעתו כי במסגרת הפרשנות שניתנה להוראות תכניות המתאר השונות, נמנעו מוסדות התכנון מלהביא במניין שיקוליהם את כלל השיקולים הצריכים לעניין, וביססו את החלטתם אך על השיקול בדבר קיומו של "רצף לפיתוח קיים". בין היתר, סבר בית המשפט כי מוסדות התכנון התעלמו מהבעיה התכנונית הבסיסית ביחס להקמת גני אירועים באזור המרכז, וכן מהאילוצים המובנים בעסק כגון דא – ובראשם דרישת המרחק המינימאלי מאזורי מגורים. עוד נפסק, כי קביעת הוועדה המחוזית כי שימוש במקרקעין כגן אירועים עומד בסתירה להוראות תמ"מ 21/3 הינה שגויה, וכן כי הנחיות "מסמך המדיניות" שעליהן – בין היתר – נשענה ועדת העררים בהחלטתה, אינן מחייבות; ואפילו כך, אין בהן כדי להביא בהכרח לתוצאה שאליה הגיעו מוסדות התכנון.

הבקשה לעיכוב ביצוע

5.

המבקשות הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ועימו בקשה לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. בבקשתן, מפנות המבקשות לכתב הערעור שבו הן מצביעות על שגיאות משפטיות שנפלו – לשיטתן – בפסק-דינה של הערכאה הדיונית. לשיטתן, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, לא ניתן להקים גן אירועים בשטח שייעודו לפי תמ"מ 21/3 הינו "חקלאי/נוף כפרי פתוח". בנוסף גורסות הן, כי אפילו ניתן היה לאשר שימוש זה, הרי שלא מדובר בשטח שנועד לשמש מוקד לפיתוח – ולכן לא נפל פגם בהחלטת מוסדות התכנון לדחות את התכנית. עוד נטען, כי בית המשפט לא דן בטעמים הנוספים להחלטת מוסדות התכנון, ובכלל זה הרצון שלא לעודד עבריינות בנייה, והחשש מפני סיכול פיתוח עתידי של כביש מס' 4. לטענת המבקשות, סיכויי הערעור הינם גבוהים, או למצער – עולות ממנו שאלות ממשיות המצדיקות בירור. לעניין מאזן הנוחות, טוענות המבקשות כי דחיית הבקשה עלולה להפוך את הדיון בערעור לתיאורטי, הואיל והדיון יחזור לוועדה המחוזית וזו עשויה לקבל החלטה חדשה בנושא. בנוסף, אם הבקשה דנן תידחה אך הערעור יתקבל בסופו של יום, והחלטתה המקורית של הוועדה המחוזית תשוב על כנה – הרי שהליכי הדיון החוזר בוועדה המחוזית יהיו לשווא, ויש בכך משום בזבוז ניכר של משאבי ציבור ועיכוב של הליכי תכנון אחרים.

6.

בתגובתה, עומדת הוועדה המקומית על הטעמים שהביאו אותה להמליץ על אישור התכנית, אך בשל ההירארכיה המוסדית בין הגופים, אינה מבקשת לחלוק על עמדות המבקשות בהליך זה. המועצה, מצידה, מתנגדת לבקשה, וסבורה כי היעתרות לה תביא לעיכובים מיותרים ללא צידוק סביר. המועצה מטילה ספק בסיכויי הערעור להתקבל, נוכח פסק הדין המנומק של הערכאה הדיונית – כך לדבריה – ומהות הסעד שניתן בו. גם לגופם של דברים, טוענת המועצה כי מוסדות התכנון לא שקלו את כל השיקולים הראויים לשקילה, ומביעה את תמיכתה באישור התכנית. לעניין מאזן הנוחות, טוענת המועצה כי הסעד האופרטיבי מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הינו השבת הדיון לוועדה המחוזית, ומשכך, אין מדובר בתוצאה "בלתי-הפיכה".

יצוין, כי הגם שהמועד להגשת התגובות לבקשה חלף זה מכבר, טרם הגישה המשיבה את תגובתה היא.

דיון והכרעה

7.

ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפרי זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה – לא די בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין (ראו תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000; עע"מ 4992/10 אשר גרין מבנים בע"מ נ' רשות העתיקות (לא פורסם, 22.7.10)). בחינת בקשה לעיכוב ביצוע תיעשה בהתאם לשתי אמות מידה עיקריות: סיכוייו של המבקש לזכות בערעור שהגיש, ומאזן הנוחות בין הצדדים. בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, כך שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו למשל: עע"ם 6438/10 ראז חקלאות אחזקה ופיתוח בע"מ נ' וייס (לא פורסם, 22.9.10)).

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי מהערעור עולות שאלות משפטיות הטעונות בירור, ולא ניתן לומר כי מדובר בערעור שסיכוייו נמוכים. כך הן השאלות העוסקות בפרשנות שניתנה להוראות תכניות המתאר השונות החלות על המקרקעין; ושאלת המשקל הראוי שיש לתת לעקרון "אי-עידוד עבריינות" שנשקל על ידי הועדה המחוזית (ראו: עע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (לא פורסם, 20.10.10)). אשר למאזן הנוחות, נראה כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע והחזרת התכנית לדיון בפני הוועדה המחוזית, ימנע בירורו של הערעור, שכן אם בסופו של יום תתקבל החלטה חדשה על-ידי הוועדה המחוזית, יתייתר הדיון בערעור. משכך, ביצוע פסק הדין טרם הכרעה בערעור, כמוהו, במידה רבה, כשלילת אפשרותן של המבקשות למשש את זכותן לערער על פסק הדין (השוו: עע"ם 1303/03 אלגדפון שרותי תקשורת בע"מ נ' בזק (לא פורסם, 3.3.03)).

נוכח טעמים אלה, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור.

אין צו להוצאות.