עע"מ 693/15 חסון גשר כח אדם בע"מ נ. משרד הפנים

השופט י' דנציגר :

1.

לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' נועם ), במסגרתה התקבלה בקשת המשיבים למחיקת עתירת המערערים על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

2.

המערערת 1 (להלן: המערערת ) היא חברת כוח אדם המעסיקה עובדים בתחום הבניין. המערערים 2 ו-3 הם בעלי תפקידים בה. המערערים הגישו עתירה מינהלית כנגד החלטת המשיב 2 לפיה נשללו מהמערערת ומשני תאגידים נוספים היתרים שניתנו להם להעסקת עובדים מכוח חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק קבלני כוח אדם ) ולפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים ).

3.

בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה ועמדו על מחיקת העתירה על הסף.

4.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערערת החזיקה בשני סוגי היתרים, מכוח סעיפים מסויימים בשני החוקים דלעיל. נקבע כי לעניין זה יש חשיבות מאחר שהסמכות לדון בערעור על החלטה בעניין רשיון מכוחו של חוק קבלני כוח אדם נתונה לבית הדין הארצי לעבודה כעולה מסעיפים שונים שבו, בעוד שהסמכות לדון בעניין היתר מכוחו של חוק עובדים זרים נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (כעולה מפריט 12(4) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000). בית המשפט קבע כי הסוגיה המרכזית והעיקרית העולה מעתירת המערערים היא בדבר ביטול ההיתרים שניתנו מכוח חוק קבלני כוח אדם, ועל כן הסכמות לדון בעניין כולו מסורה לבית הדין לעבודה, זאת על סמך העקרון של "הטפל הולך אחרי העיקר", ועל מנת למנוע את פיצול הדיון שלא לצורך.

עוד נקבע כי שני החוקים דנן הם דברי חקיקה השלובים זה בזה. בית המשפט עמד על כך שהמערערים לא הראו כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לדון בעתירה על פי סמכות מפורשת שניתנה לו בחוק. משכך, וכדי למנוע פיצול, הורה בית המשפט על העברת הדיון לבית הדין הארצי לעבודה – זאת בגדר הכלל "הטפל הולך אחרי העיקר" [בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה , פ"ד נא(5) 385 (1997)]. יוער בעניין זה כי שני הצדדים גם יחד גרסו בטיעוניהם לפני בית המשפט המחוזי וכך גם לפנינו – כי בכל מקרה אין מקום וטעם להורות על פיצול הדיון לפני שני פורומים שונים; אלא שכל אחד מהם סבר שהסמכות נתונה לפורום האחר (ראו בסעיף 6 להחלטה).

5.

בפתח הדיון לפנינו העלו המערערים טענה חדשה שלא הועלתה על ידיהם לפני בית המשפט המחוזי ואף לא הוזכרה בעיקרי הטיעון מטעמם, המתבססת על "קריאה פרשנית" של הוראות הסעיפים 8, 10(א)(1) ו-10א(א) לחוק קבלני כוח אדם, עליה הם מנסים לבסס את הטיעון לפיו במקרה דנן אין לבית הדין לעבודה סמכות שיפוט עניינית.

בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמם טוענים המערערים כי ההחלטה מושא הערעור עוסקת בשלילת היתרים שניתנו למערערת מכוח שני החוקים דלעיל, ועל כן – לשיטתה – לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות מקבילה לזו של בית הדין הארצי לעבודה. נטען כי הדברים עולים אף מהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין, בה נאמר שניתן לערער על החלטתו לבית הדין הארצי לעבודה "או לעתור נגדה לבית המשפט לעניינים מנהליים". בנוסף טוענים המערערים כי מרכז הכובד של העתירה נובע דווקא מכוח חוק עובדים זרים, שכן ההחלטה על ביטול ההיתרים שניתנו למערערת מבוססת על הפרת הנוהל בדבר פעילותו העצמאית של תאגיד הבניין. נטען כי בחוק קבלני כוח אדם אין הוראה האוסרת על שיתוף פעולה בין תאגידי כוח אדם וכי תכלית הנוהל הינה הגנה על זכויות העובדים הזרים באמצעות קיום תחרות בין תאגידי הבניין. לכן – כך נטען – עיקר ההחלטה (ומכאן שגם עיקר העתירה) נוגע לחוק עובדים זרים הנתון לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.

יחד עם זאת, גם אם מדובר בשתי החלטות שונות, הרי נטען על ידי המערערים שהם רשאים לבחור כנגד איזו מהן להפנות את עתירתם, וכפועל יוצא מהי הערכאה המתאימה לדון בשתי ההחלטות. כן נטען כי בית הדין הארצי לעבודה נעדר סמכות לדון בעניינם של המערערים 2 ו-3 שהם נושאי משרה במערערת.

עוד נטען כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה היה על בית המשפט המחוזי לפרש את סמכותו בצורה רחבה, בעניין כגון דא, העוסק בהחלטת רשות מנהלית להעסיק עובדים זרים. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשנסמך בהחלטתו על פסק דין מסוים של בית הדין הארצי לעבודה [ע"ב 05/06 היכל אדם בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (15.6.2007)] שעסק בהוראת מנכ"ל רשות האוכלוסין שניתנה אך ורק לפי חוק קבלני כוח אדם, זאת בשונה מהמקרה דנן.

6.

המשיבים טענו כי העלאת הטענה החדשה על ידי המערערים מהווה הרחבת חזית אסורה ועתרו שלא להתייחס אליה.

באשר לשאר טענות המערערים, נטען כי לבית הדין הארצי לעבודה מוקנית הסמכות העניינית לדון בעתירה וכי סמכות זו הינה סמכות ייחודית. כן הודגש כי בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות מפורשת לדון בעניינים מושא העתירה ודי בכך. המשיבים נסמכים על עיקרי נימוקי הכרעתו של בית המשפט המחוזי ומציינים כי ההליך בבית הדין הארצי לעבודה נמצא לקראת סיומו, כשבעוד יומיים תגיש המדינה את סיכומיה והדיון בתיק נקבע לחודש הבא. מכל הטעמים הנ"ל מבקשים המשיבים לדחות את הערעור.

7.

הגענו לכלל החלטה כי דין הערעור להידחות ולצורך כך ראינו לנכון להפעיל את סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לא ראינו מקום לדחות איזה מהממצאים והקביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. יתר על כן, הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע. בנוסף, לא גילינו בהחלטה טעות כלשהי שבחוק.

על אף נסיונו של בא כוח המערערים לפרוס בפתח הדיון לפנינו טיעון משפטי חדש – ומעניין כשלעצמו – שלא עלה לפני הערכאה הדיונית ולא הוזכר בעיקרי הטיעון מטעם המערערים, לא ראינו לנכון לדון בהרחבה בטיעון זה. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך ייאמר כי גם בהתייחס לטיעון זה נראית לנו יותר עמדת המשיבים, לפיה המערערים מנסים לקרוא מתוך חוק קבלני כוח אדם את שאין בו – דהיינו, להובילנו למסקנה כי לבית הדין הארצי לעבודה אין סמכות עניינית לדון בעניין דנן. משכך, דינו של טיעון זה להידחות.

8.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 40,000 ₪.

9.

לנוכח התוצאה אליה הגענו התייתרה האפשרות שהועלתה בפסקה 14 להחלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 8.3.2015 באשר לעיון מחדש בהחלטתה מאותו יום, בה דחתה את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.