עע"מ 693/15 חסון גשר כח אדם בע"מ נ. משרד הפנים

1.

בפני בקשה לעיכוב הביצוע של החלטה שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים מיום 22.12.2014 (עת"מ 2444-07-14, השופט י' נועם ).

2.

המבקשת 1, חסון גשר כח אדם בע"מ (להלן: המבקשת ), שהיא חברת כוח אדם המעסיקה עובדים בתחום הבניין, והמבקשים 3-2, שהם בעלי תפקידים בה, הגישו עתירה מינהלית נגד החלטתו של המשיב 2, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, הוא המשיב 1, מיום 29.5.2014 (להלן: החלטת המשיב 2 ). החלטה זו שללה מהמבקשת ומשני תאגידים נוספים (להלן: התאגידים הנוספים )

היתרים שניתנו להם להעסקת עובדים לפי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק קבלני כוח אדם ) ולפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים ). החזקה בהיתרים האמורים היא תנאי לפעילותה של המבקשת 1 כמי שפועלת כחברת כוח אדם ומעסיקה בפועל גם עובדים שהם מהגרי עבודה (לפי סעיפים 2 ו-10 לחוק קבלני כוח אדם וסעיף 1יג לחוק עובדים זרים). בהחלטת המשיב 2 צוין כי המבקשת, יחד עם התאגידים הנוספים, הפרה את הוראותיו של חוק קבלני כוח אדם וכן נוהל רלוונטי של משרד הפנים (נוהל העסקת עובדים זרים על-ידי תאגידי הבניין לשנת 2011), בין השאר, מכיוון שהיא נשלטה והופעלה הלכה למעשה על-ידי גורמים בלתי מורשים, בניגוד לדיווחים שמסרה. בנוסף, החלטת המשיב 2 אסרה על המבקשים 3-2 לשמש כנושאי משרה בחברה העוסקת בשירותי כוח אדם שהיא בעלת היתרים לפי חוק קבלני כוח אדם.

3.

לצד הגשת העתירה המבקשים אף הגישו בקשה למתן צו ביניים המורה על התלייתה של החלטת המשיב 2 עד להכרעה בעתירה עצמה. בהחלטתו מיום 24.7.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו והורה על מתן צו ביניים כמבוקש, וזאת בשל כך שהמשיבים לא הגישו תגובה לבקשה זו במועד.

4.

המשיבים, מצדם, הגישו בקשה למחיקה על הסף של העתירה המינהלית, בטענה כי הסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית הדין לעבודה. בהחלטה נושא הבקשה שבפני בית המשפט המחוזי הורה על העברת הדיון לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקשת החזיקה בשני סוגים של היתרים: היתר מכוחו של סעיף 10 לחוק קבלני כוח אדם והיתר מכוחו של סעיף 1יג לחוק עובדים זרים. בית המשפט המחוזי הוסיף ועמד על כך שהסמכות לדון בערעור על החלטה להעניק, להתנות או לבטל רישיון מכוחו של חוק קבלני כוח אדם נתונה לבית הדין לעבודה (לפי סעיפים 6, 8, 10 ו-23 לחוק קבלני כוח אדם) ואילו הסמכות לדון בערעור על מתן היתר, התנאתו וביטולו מכוח חוק עובדים זרים נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (לפי פריט 12(4) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן הסוגיה המרכזית והעיקרית שעולה מהעתירה היא ביטול ההיתרים שניתנו מכוחו של חוק קבלני כוח אדם, ולכן הסמכות לדון בעניין כולו נתונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי קבע כי הסדרת

עיסוקה של המבקשת נעשית לפי חוק קבלני כוח אדם, ובכך אף עסקה החלטתו של המשיב 2 שהתבססה על כך שהמבקשת נשלטה והופעלה על-ידי גורמים בלתי מורשים. לכן, כך נקבע, החלטת המשיב 2 מתייחסת ליישום האחריות של חברות כוח האדם כלפי עובדיהן ולהתנהלותן בשקיפות ובאופן ראוי, עניינים המוסדרים בחוק קבלני כוח אדם.

5.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ויחד עמו הגישו בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו. הלכה למעשה, הבקשה מכוונת לעיכוב הביצוע של העברת העתירה שהגישו לבית הדין לעבודה.

6.

לטענת המבקשים סיכויי הערעור שהגישו הם טובים. המבקשים מעלים טענות רבות נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולצורך הדיון בבקשה זו די בכך שאציין את עיקרן. לטענת המבקשים, בית הדין הארצי לעבודה נעדר סמכות לדון בעניינם של המבקשים 3-2, שהם נושאי משרה בלבד במבקשת 1, שכן הסמכות שמוקנית לבית הדין לעבודה בחוק קבלני כוח אדם מוגבלת למי שרואה את עצמו נפגע מהחלטה בנוגע ל"תנאי ברשיון, ביטול הרשיון, התלייתו או אי-חידושו" (סעיף 8 לחוק). סמכות זו, כך נטען, אינה כוללת בתוכה ערעור על החלטה בעניין יכולתו של אדם לשמש כנושא משרה. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי מרכז הכובד של החלטת המשיב 2 מעוגן בחוק קבלני כוח אדם. לטענתם, ניתוח הרציונאלים העומדים בבסיס שני החוקים מעיד כי דווקא חוק עובדים זרים הוא זה שעומד במרכזה של ההחלטה. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שפירש את החלטת המשיב 2 ככוללת בתוכה שתי החלטות שונות (מכוח חוק קבלני כוח אדם ומכוח חוק עובדים זרים). לטענתם, מדובר בהחלטה אחת אשר ממנה נבעה שלילת היתרים שניתנו מכוח שני חוקים, ואשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. עוד טוענים המבקשים כי אפילו מדובר בשתי החלטות שונות, הרי שנתונה להם הזכות לבחור כנגד איזו מן ההחלטות ברצונם להפנות את עתירתם, ואם החליטו להגיש עתירה נגד ההחלטה הנובעת מחוק עובדים זרים, הרי שבית המשפט לעניינים מינהליים צריך לדון בה, וממילא גם בהחלטה הקשורה בה.

7.

עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לטענתם, אם לא תעוכב החלטתו של בית המשפט המחוזי עשוי בית הדין לעבודה לקבל הכרעה בעניינם וזו עשויה להוביל אף לביטול סופי של ההיתרים שניתנו למבקשת ולאובדן כל עובדיה. תוצאה זו, כך טוענים המבקשים, עשויה להפוך את הערעור שהגישו לתיאורטי ולגרום להם לנזקים משמעותיים. עוד טוענים המבקשים כי הימנעות מלעכב את החלטת בית המשפט המחוזי עלולה לגרום לניהול של הליכי סרק משפטיים וכן לקבלת החלטות סותרות בשתי ערכאות שונות.

8.

בהחלטתי מיום 3.2.2015 הוריתי למשיבים על הגשת תגובה לבקשה.

9.

המשיבים שהגישו את תגובתם ביום 25.2.2015 טוענים כי יש לדחות את הבקשה. באשר לסיכויי הערעור המשיבים מפנים לנימוקיו של בית המשפט המחוזי. המשיבים מוסיפים ומדגישים כי התאגידים הנוספים בחרו להגיש את עתירתם לבית הדין לעבודה וכי עניינם תלוי ועומד בפני בית הדין הארצי לעבודה. על כן, כך נטען, התנהלותם של המבקשים ושל התאגידים הנוספים היא זו שהביאה לפיצול הדיון בעניינם. המשיבים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים שכן אפילו יסתיים ההליך בבית הדין לעבודה, הכרעתו של בית הדין תהיה כפופה להכרעתו של בית משפט זה בערעור שהוגש.

10.

לאחר שבחנתי את הבקשה, את התגובה לה ואת שאר החומרים שהונחו בפני הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות.

11.

כידוע, שני שיקולים מצטברים חולשים על החלטות בבקשות לעיכוב ביצוע: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. לאחר שבחנתי את הדברים, ולא בלי התלבטות, אני סבורה כי לעת הזו אין מקום להיעתר לבקשה.

12.

לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבורה שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם של המבקשים. מצד אחד, אכן החשש מניהול הליכים משפטיים שעלולים להתברר בדיעבד כהליכי סרק הוא במקומו – בשל בזבוז המשאבים הכרוך בו לצדדים עצמם כמו גם למערכת השיפוטית. אולם, מנגד שוקל אינטרס ציבורי חשוב אחר שעניינו החתירה להכרעה מהירה בהליכים משפטיים. אינטרס זה מתעצם בנסיבות העניין נוכח צו הביניים שניתן בעניינם של המבקשים על-ידי בית המשפט המחוזי ומשהה את יישומה של החלטת המשיב 2. משמעותו של צו זה, בנסיבות העניין, היא המשך פעילותה של המבקשת בתחום של העסקת עובדים, ובכללם מהגרי עבודה, למרות ההפרות המיוחסות לה בהחלטתו של המשיב 2. במצב דברים זה אני סבורה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. אציין, כי אין לקבל את טענות המבקשים שהכרעתו של בית הדין לעבודה תהפוך בהכרח את הערעור שהגישו לתיאורטי. פסיקתו של בית הדין לעבודה תהיה כפופה, כמובן, לתוצאת הערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה. זאת ועוד: טענות אלה של המבקשים יהיו רלוונטיות רק ככל שהכרעתו של בית הדין לעבודה תינתן בטרם יחליט בית משפט זה בערעור שהגישו. או אז, ועל-פי הצורך, יוכלו להעלות המבקשים את טענותיהם אלה בבקשה לעיכוב ביצועה של פסיקת בית הדין לעבודה.

13.

בנוגע לסיכויי הערעור אציין כי הערעור אכן מעורר שאלה מורכבת – האם המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים שבהם אין מנוס מפיצול הדיון בהחלטה בין בית הדין לעבודה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו והשוו: רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (23.11.09)) או שמא העובדה שמדובר בעתירה נגד החלטה מינהלית אחת המבוססת על שני חוקים מצדיקה את איחוד הדיון בה. מכל מקום, אין מחלוקת על כך שעל-פי החקיקה הקיימת לבית הדין לעבודה יש סמכות לדון בחלק של העתירה המופנה כנגד החלטת המשיב 2 מכוח חוק קבלני כוח אדם (ראו גם: ע"ב (ארצי) 5/06 "היכל אדם" בע"מ נ' משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (15.6.2007)), כך שלפחות במובן זה הדיון בבית הדין לעבודה אינו צפוי להיות דיון "עקר", כפי שטענו המבקשים.

14.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. יחד עם זאת, אני מורה כי הערעור שהגישו המבקשים ייקבע להרכב תוך חצי שנה מיום מתן החלטתי זו. אוסיף ואציין, כי ככל שיתבטל צו הביניים שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, הדרך תהיה פתוחה בפני המבקשים להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטתי זו. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 שקל.