עע"מ 7179/11 גני אליזה בע"מ נ. מועצה מקומית בנימינה - גבעת עדה

1.

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 549-12-10, כבוד השופט א' קיסרי ) לפיו נדחתה עתירת המבקשת נגד החלטת המשיבה להטיל עליה חיובים בארנונה באופן רטרואקטיבי.

2.

בתאריך 1.8.10 הוציאה המשיבה שומה מתוקנת לפיה על המבקשת לשלם סך של 299,847 ₪ עבור שנת 2010 ובנוסף היא חויבה בהפרשי שומה בסך של 3,139,447 ₪ באופן רטרואקטיבי, החל מיום 1.1.2003. עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נדחתה ברובה (למעט התערבות בנוגע לחישוב הריבית) ונקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייב בארנונה באופן רטרואקטיבי לנוכח הטעויות שנפלו בשומות הקודמות שהוצאו ביחס לנכסי המבקשת.

3.

לטענת המבקשת יש מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין וזאת לאור האמור בסעיף 2(א) לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות), (הוראת שעה), התש"ס – 2000 (להלן: אכרזת המיסים ) הקובע שכל עוד לא חלף המועד להגשת ערעור, הרי שהרשות מנועה לנקוט בהליכי הגבייה. מכאן סבורה המבקשת שכל עוד הערעור תלוי ועומד קיימת חובה לעכב את ביצוע פסק הדין. בנוסף נטען כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין גם לפי הכללים הנהוגים בבקשה לעיכוב ביצוע (תקנה 43(ב) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התש"ס – 2000). לטענתה, סיכויי הערעור שהוגש על ידה הינם טובים. שגה בית המשפט בקובעו כי ניתן לתקן טעות הנוגעת לשטח הנכס ולסיווגו באופן רטרואקטיבי, גם אם המשיבה לא הוכיחה כלל את מקור הטעות או כי לא ידעה על הטעות בעבר. בית משפט קמא אף ציין בהחלטתו שהטעות אינה מוסברת בתשובת המשיבה. במציאות בה הפסיקה קובעת שידו של בית המשפט תהא קמוצה במתן אפשרות לתיקון שומה באופן רטרואקטיבי לא היה מקום לאפשר למשיבה לגבות ממנה סכומי עתק לתקופה של 7 שנים. עוד נטען כי ביחס לשנת 2003 אף קיימת התיישנות ואף בשל כך לא ניתן לגבות ממנה חלק מהסכום שנקבע.

באשר למאזן הנוחות נטען שהמשיבה הינה רשות ציבורית שלא מכבר הועלו טענות נגד תפקודה, לרבות תלונות בנוגע לשחיתויות במועצה. הואיל ומדובר בסכום משמעותי יקשה על המבקשת לקבלו בחזרה במידה ותזכה בערעור. עוד נטען כי הגם שהמבקשת בעלת נכס יוקרתי הרי שהמאזן הכספי שלה מלמד שתזרים המזומנים שלה לשנת הכספים 2010 עמד על 1,770 ₪ נטו, כך שהחיוב בסך של כ – 3 מליון ₪ שהושת עליה מטעם המשיבה יכול לגרום לה להגיע להליך של חדלות פירעון. הנכס שבבעלותה יוכל לשמש ערובה לתשלום החוב במידה ויידחה הערעור, מנגד העובדה כי ייתכן שלא תוכל לעמוד בהשבת הסכום מצדיקה קבלת בקשתה לעיכוב ביצוע.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות בשל שיהוי. זאת הואיל ורק כחודשיים וחצי לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשה ראשונה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי וכחודש לאחר דחיית הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע בבית משפט זה. השיהוי מלמד, שלא מדובר בנזק בלתי הפיך עבור המבקשת, ולכך לא ניתן

כל הסבר. באשר לסיכויי הערעור נטען כי הסיכויים הינם קלושים. בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים והראיות וקבע באופן נחרץ שהמבקשת ידעה שהנכס נישום בחסר אך לא עשתה דבר בעניין והיא אף לא הסתמכה על השומה בחסר. באשר למאזן הנוחות הודגש כי בפסק דין כספי הכלל הוא שאין לעכב את הנפסק מהטעם שאין המדובר בנזק בלתי הפיך. בענייננו, אין כל חשש שאם יתקבל הערעור המבקשת לא תוכל לקבל את כספה בחזרה. זאת מן הטעם שמדובר ברשות מקומית שחזקה עליה שתוכל להשיב את הכסף לידי המבקשת. באשר לטענה שהרשות תתקשה להחזיר את הסכום בשל טענות בדבר שחיתות ברשות, נטען כי מדובר בטענה ללא כל בסיס שמטרתה להכפיש את המשיבה. עוד הודגש כי מהבקשה עולה שנכסי המבקשת עומדים על סך

של כ – 23 מליון ₪ כך שחובות הארנונה לא ייגרמו לה כל נזק. לבסוף הודגש כי יש ליתן משקל במסגרת מאזן הנוחות לפגיעה באינטרס הציבורי, בקופה הציבורית, לרבות זכותה לגבות את חוב הארנונה. באשר לטענה כי אכרזת המיסים מחייבת עיכוב ביצוע בשלב הערעור, נטען כי אכרזת המיסים עוסקת בנקיטת הליכי גבייה כנגד סרבן מס, ואילו כאן

הבקשה הינה לעיכוב ביצוע פסק דין. אין המדובר בשומה שלא שולמה במועדה שכתוצאה מכך נאלצת הרשות לפעול בהליכי גבייה, אלא במימוש פסק דין כספי על פי דין לטובת הרשות.

4.

הבקשה שלפניי סווגה כבקשה לעיכוב ביצוע, אולם בפועל עסקינן בבקשה למתן סעד זמני בערעור. פסק הדין אינו כולל קביעה אופרטיבית בדבר חיוב בפיצוי, אלא מדובר בפסק הדין הדוחה עתירה של המבקשת נגד החיוב בארנונה שנקבע על ידי המשיבה. לפיכך, אין כל סעד שניתן לבקש לעכבו (ראו ע"א 1626/11 בנימין ברש נ' בשמת שר (2.5.11)). נימוק זה כשלעצמו יכול לגרום לדחיית הבקשה (ראו בש"א 8639/11 מאור יעקב נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (23.11.11)). אולם בנסיבות תיק זה, לנוכח מסקנתי, כפי שתוצג, ובהתחשב בכך שהמשיבה לא ביקשה לדחות את הבקשה מהטעם האמור אתייחס לבקשה לגופא כאילו הוגשה כבקשה למתן סעד זמני בערעור.

בחינת סיכויי הערעור מובילה למסקנה כי אכן קיימת שאלה משפטית שראויה לדיון במסגרת הערעור. הפסיקה אינה מקלה ראש בנוגע לשינוי השומה באופן רטרואקטיבי, שינוי שלעיתים בעל משמעות רבה עבור הנישום שנאלץ להתמודד עם חוב גדול, במקרינו 3 מליון ₪. אכן הרשות מוסמכת לתקן טעות, אך יש ליתן הסבר לטעות שנעשתה, מה מקורה, מידת האשם של הנישום ושיקולים נוספים שחשוב לשקול בטרם תפעיל הרשות את סמכותה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו שהמשיבה לא נתנה הסבר לטעות. נתון זה פועל, על פני הדברים, לטובת המבקשת. הפסיקה נתנה גם משקל בלתי מבוטל לשאלה האם "הטעות נגרמה בשל הטעייה מצד האזרח " (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל , פ"ד נו (2) 773 (2002)). בנוסף נפסק שאין לחייב את הנישום באופן רטרואקטיבי כאשר הוא לא יכל לצפות את הטעות, ולא היה לו כל חלק ביצירת הטעות (ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים , פ"ד נז(4) 769). בענייננו, בית המשפט קמא הסביר את מקור הטעות על פי החומר שהוגש לפניו. מהו המשקל שיש ליתן לנסיבות העובדתיות על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה זוהי שאלה שתידון בערעור. אולם בשלב זה עולה שהמבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שסיכויי הערעור מצדיקים להיעתר לבקשה. לשון אחרת, מבלי לקבוע עמדה לגבי תוצאות הערעור – נדמה כי סיכויי הערעור פועלים לטובת מתן צו זמני.

באשר למאזן הנוחות, מחד עסקינן בפסק דין כספי, מנגד מדובר בחיוב שנעשה באופן רטרואקטיבי בשיעור של כ - 3 מליון ₪. עולה מהחומר שהוגש על ידי המבקשת שמדובר בסכום של ממש אשר עלול להקשות עליה מבחינה כלכלית. יש ליתן לכך ביטוי במסגרת ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני. צודקת המבקשת שאכרזת המיסים מונעת מהמשיבה לנקוט בהליכי גבייה עד להכרעה בערעור. המשיבה אמנם הסכימה שלא תנקוט בהליכי גבייה על פי פקודת המיסים (גביה), אולם לשיטתה אין בכך כדי להצדיק מתן סעד זמני. שאלה זו נכבדה ותלויה גם במחלוקת שטרם הוכרעה בפסיקה בדבר השאלה האם האמור באכרזת המיסים מונע מהרשות לנקוט בהליכי גבייה אחרים העומדים לרשותה, כגון פקודת העיריות. שאלה זו יש להשאיר, לעת עתה, בצריך עיון. ברי, כי הסוגיה אמורה להשליך גם על שיקול הדעת הרחב המוענק לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע או בבקשה למתן סעד זמני.

5.

בשקלול האינטרסים השונים של הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ניתן בזאת צו לפיו תימנע המשיבה מלגבות את השומה המתוקנת שהוצאה באופן רטרואקטיבי ביחס לשנות המס 2003 – 2010 וזאת עד למתן הכרעה בערעור. המבקשת תפקיד ערובה בסך 100,000 ₪ להבטחת כל נזק שייגרם למשיבה, באם יידחה או יימחק הערעור, כתוצאה ממתן צו זה. הצו ייכנס לתוקפו במועד בו תופקד הערובה.